גוף ראשון רבים: ״סתם אלמנה קצת משונה ולא גאונה״

רצועות קומיקס קצרות שאיירה רון לוין מרכיבות ״יומן שכול בצבע מלא״ שמבוסס על טקסטים של נוגה פרידמן, שבעלה נהרג ב־7 באוקטובר. למרות שהוא מדבר את האישי, הזוגי והמשפחתי, ברור מהרגע הראשון שהוא רלוונטי לרבים ורבות

נוגה פרידמן | גוף ראשון רבים: יומן שכול בצבע מלא, איור: רון לוין, הוצאת יוקה ומפלצות, 2025

פורסם בפורטפוליו, 30 באפריל 2025

בן זוגה של נוגה פרידמן, עידו רוזנטל, נהרג ב־7 באוקטובר בקרב עם מחבלי חמאס בכניסה לקיבוץ עלומים. מאז מותו כתבה פרידמן בפייסבוק ובמקומות אחרים את מחשבותיה בנוגע לאובדן האישי והלאומי. היא נחשפה ואז לקחה צעד אחורה, כעסה ואז השלימה ואז כעסה שוב על דברים אחרים, ניהלה עם עצמה ומול קהל אינספור דיונים על שכול, אימהות, אהבה וגם על גבורה.

נדמה לי שכמו רבות ורבים, קראתי כמעט הכל. משהו בישירות שלה, בזה שהיא מודעת בדיוק למה שמצופה ממנה לעשות כאלמנה טרייה והרצון לנפץ בדיוק את זה, ולא פחות מכך השנינות וההומור שלה – הילכו קסם. זה כל כך כאב, אבל אי אפשר היה שלא לקרוא.

״גוף ראשון רבים: יומן שכול בצבע מלא״ שרואה אור כעת בהוצאת יוקה ומפלצות, בנוי מרצועות קומיקס קצרות, עמוד אחד או שניים אורכן, המתארות באופן כרונולוגי אפיזודות משנת האבל הראשונה, החל מה־8 באוקטובר 2023 ב־3:51 – השעה שבה היא כבר יודעת – אבל הילדים עדיין לא יודעים – שאבא שלהם נהרג (עמ׳ 7), ועד האזכרה לציון שנה לנפילתו של עידו. בכולן מטופל האבל שלה ושל ילדיה. כמעט בכולן עידו המת מופיע כגולגולת עם זקן, זוהרת בצהוב ומרחפת בחלל.

הספר הוא עיבוד של רצועות הקומיקס הגולמיות והמיידיות שפירסמה פרידמן בפייסבוק. העיבוד נעשה בידי המאיירת רון לוין, שהצטיינה בספרה הקודם ברגישות, בדיוק ובעומק. לוין סיפרה על הפנייה שקיבלה מההוצאה, על שלבי העבודה ועל עיצוב דמותו של עידו שנעשתה באופן ידני. היא כתבה על האיזון שנדרשה לו בין הנאמנות לפרידמן, לתוכן ולאותנטיות, לבין היכולת לתת לסיפור פרשנות משלה ולהוסיף לו רבדים נוספים.

התוצאה היא ספר יפהפה בצבעים שלו, שמצליחים להביע קשת רגשות שלמה בצורה מאופקת; בעיצוב ועימוד שקטים שנותנים למחשבות את כל הבמה לבלוט ולהדהד אצל הקהל; בקצב נכון שכל עמוד בו הוא העמקה באבל, במקביל להתרחקות מסוימת ממנו.

אחד המוטיבים הוויזואליים היפים בספר הוא ההתייחסויות למנח הגוף של נוגה המתאבלת. ההתבוננות הראשונה בה היא בעמודי המבוא, שבהן נראית שורה של בנות דמותה שוכבות על הרצפה במצבי ריפיון, התכנסות, כריעה והתגוננות שונים. כל המנחים הללו מופיעים לאורכו של הספר ברגעים שבהם היא מתקשה לתפקד ולתפעל את חיי היומיום.

בעמוד 37, תחת הכותרת ״כמו כל המשפחות״, עידו מעז להפריע לנוגה ששוכבת בתנוחת עובר על הרצפה, אבל הוא רוצה לבדוק מה קורה עם הילדים, הוא מודאג. היא כועסת על זה שהלך והכניס את כולם למצב הזה, אבל מתוך האבל והכעס מצליחה להגיע לתובנה חדשה לגבי עצמה ולגבי המציאות הכללית: ״אני מרגישה שכל עוד היינו משפחה מאושרת היינו מאושרים בדרכנו שלנו. ודווקא עכשיו נראה לי שאנחנו אומללים בצורה די גנרית, שדומה לאומללות של כל אלמנות ויתומי צה״ל״. מתחת למשפט הזה, כהוכחה, שוכבות לצד נוגה עוד חמש אלמנות אחרות, אנונימיות, באותו המצב בדיוק.

מתחת לכל זה מופיעה בועת דיבור צהובה זוהרת של עידו: ״קודם כל את צודקת. אבל זה שאת מתחילה להתווכח עם טולסטוי אומר שבאמת עלה לך השתן לראש״ – כלומר, בעמוד אחד יש דיאלוג פנימי מורכב ומרובד, כעס על עידו שבחר בדאגה לכלל במקום למשפחה שלו ודאגה כנה לילדים, יחד עם הבנה רחבה יותר על חברה שיש בה עוד ועוד אלמנות ויתומי צה״ל. בסוף, בשביל הפאנץ׳ והאיזון, עקיצה אישית ומדויקת על השחצנות והרהבתנות בניסיון שבלהתעלות מעל האישי.

איך זה שאתה, שהיית כל כך חי, כל כך מת פתאום

בעוד עמוד נהדר (עמ׳ 60) מקהלה יוונית מצטרפת לנוגה על הבמה ושרה לה ״כל מה שאת מחרבנת זהב הוא!״, ומעודדת אותה לכתוב עוד ועוד את הכאב האותנטי שלה. כשהיא נשארת לבד על הבמה היא אומרת ״פתאום כשאתה לא פה, העולם נפתח לי ונופל לרגליי וזה מבלבל מאוד כי מרוב צער גם אני נופלת לרגליי – מרגליי – ובוכה״.

יש בזה ביקורת על העולם שרוצה ממנה עוד ועוד, אבל בעיקר הומור עצמי על זה שלמרות שהיא ״סתם אלמנה קצת משונה ולא גאונה״ – לסחורה שלה יש ביקוש. היכולת לדמיין את הבמה, את המקהלה, את הבעות הפנים המדויקות הנלוות לכל זה, מעצימות את הרגע ומחייבות עצירה למחשבה, כמו בעמודים רבים בספר.

בשליש האחרון של הספר יש כבר תחושה (קלה ושברירית, אבל נוכחת) של התארגנות לקראת סוף השנה הראשונה, מעבר לשלב חדש באבל. בעמ׳ 76 שהכותרת שלו היא ״שאלה לשעת לילה״, נוגה יושבת בחצר ומעלה שאלה פילוסופית משהו, כלפי עידו שבשמיים: ״איך זה שאתה, שהיית כל כך חי, כל כך מת פתאום״. ברור לנו שהשאלה הזו מחזיקה קושי עצום עבורה: כל הדיבור עם עידו, ההנכחה שלו כדמות בסיפורים, ההתייחסויות אליו – הן בדיוק זה, הפער בין מה שהיא שיודעת לבין מה שלא מצליחה לתפוס.

עידו עונה לה בשלושה משפטים רצופים שהם קלישאות של התמודדות עם החיים ועם המוות. נוגה שותקת מול המשפטים האלו ובפריים הלפני אחרון שולחת אותו לעזאזל, ומזכירה את מערכת היחסים שלהם בעבר ואת חוסר היכולת של עידו להכתיב לה את חייה כעת.

מה שמרגש כל כך בעמוד הזה הוא ההצבה הדרמטית של עידו בשמיים, זורח כירח, אומר קלישאות ומילים גדולות; ומולו נוגה המתאבלת, שלא משנה דבר בתנוחה שלה לאורך השיחה ומבהירה לעידו מי חי ומי לא, מי מכתיב למי.

אחד הנושאים שפרידמן נגעה בהם שוב ושוב בכתיבה שלה הוא מושג הגבורה, וזו דוגמה מצוינת לדיון המורכב שהספר הזה מאפשר, ושלא יכול להתרחש באופן דומה במקום אחר ובידיים אחרות. עידו היה לוחם שלדג שסיפור גבורתו סופר במקומות רבים, בין השאר באנתולוגיה היום שבו הכל השתנה שם הוא סופר על ידי יונתן פופר.

בסיפור של פופר הצירוף ״עידו היה גיבור״ חוזר כמעט בכל עמוד ובעוד כמה וריאציות. הוא מדגים אמנם איך עידו היה עוד כמה דברים (״הוא גם היה אמן, צלם והרפתקן״, עמ׳ 103) אבל השימוש בפריימים של קומיקס מסורתי – צבעוניות עזה, דגש על יכולותיו הפיזיות, עקשנותו, והאומץ שהפגין באותו יום – יוצרים דמות של גיבור מסוג מאוד מסוים.

בפוסט בפייסבוק מה־25.10 כתבה פרידמן: ״פעם ראשונה היום עשיתי גוגל על השם שלך. וקראתי את הפוסטים שאחרים שיתפו על מותך. ואני רואה שאתה גיבור ישראל, ואני רואה שהשם יקום דמך. אתה נלקח ממני שוב. ושוב. ושוב״.

הספר הזה דן כאמור במושג הגבורה המקובל, ודן גם באחריות של עידו ביום ההוא למשפחתו ולמדינה באופן שהוא הכל חוץ מחד־ממדי. כי הרי גבורה היא גם ״לעשות כל מה שצריך באותו רגע כדי לעבור את הרגע״ (כפי שכתבה פרידמן בפייסבוק באוקטובר 2024, אחרי שיחה עם שורדת הטבח); גבורה היא גם להתגבר על האובדן ולהצליח לבשל עבור הילדים, ולחזור לעשות ספורט עבור עצמך.

זהו ״יומן שכול״ הכתוב בגוף ראשון שמדבר בעיקר אישי, זוגי ומשפחתי, אבל ברור מהרגע הראשון שזה ״גוף ראשון רבים״. מעצם הכתיבה אל קהל רחב, מעצם החשיפה שהייתה נהוגה בכתיבה של פרידמן מתחילת הדרך, האישי הוא הפוליטי, והתהודה רחבה.

זה עולה כשהבן שלה מבקש הסבר למילה הפקרה (״ביבי מפקיר את החטופים ומפקיר את החיילים״, עמ׳ 81) ובודק האם זה נחשב שאבא הפקיר גם אותם (״בכל אופן מאמי, אתם לא הופקרתם. יש לכם אותי, ואני כאן בשבילכם״). זה עולה בכל הרגעים שבהם מוזכרים נאומים שנאמה. היא יודעת שהאזכרה שלו היא ״גם אירוע ציבורי ופוליטי״ ומנסה שוב ושוב לדייק את הטון הנכון.

בעמודים האחרונים של הספר ניכר שיש תחושה של סיכום, אפילו קצת של פרידה: ״אנחנו מתרחקים. אני לא יודעת […] אם זה אתה שהופך לצל או שאני מתרחקת ממך״ (עמ׳ 99), היא כותבת. בכפולת העמודים הכמעט אחרונה (עמ׳ 102), בעמוד הימני, מוצג גרף שמדמיין את תהליך האבל באופן ליניארי.

כמו בלי לשים לב, בלי להתכוון, השנה שחלפה העבירה את נוגה ממצב של אבל מתכנס בתנוחה עוברית על הרצפה, דרך הישיבה על הכיסא בגינה עם המבט למטה, ועד למצב הנוכחי – לקראת סוף שנת האבל הראשונה – אסופה ותפקודית, כשהבת שלה אומרת ״חזרת לגובה שלך, את יודעת?״. זה איור כל כך חכם לתיאור המצב שלה, מינימליסטי אבל מפורט. ההצבה של הילדה בתוכו, הילדה שבעצמה צריכה להתמודד בשנה הזאת עם אבל, אבל כאן היא בתפקיד המראה של האם, מציגה בפניה את מה שהיא רואה.

הכפולה השמאלית היא כזאת שהייתה אליה הרבה הכנה. נוגה דיברה על החשש מהאזכרה, על הרתיעה מאירועים המוניים, על הפער בין האבל הפרטי לזה הלאומי. והנה, אין ברירה – היום הזה הגיע. נוגה מדברת עם עידו, אבל בפני קהל, וכמו שזה חלק מעבודת האבל שלה – כך זה גם לא טבעי.

הרקע שחור, הנוף האנושי בהלוויה (שמבוסס על תמונת סטילס מרגע ההלוויה, כפי שהראתה רון לוין בתהליך שתיעדה) אפור, לא כי הוא עצוב או גשום, אלא כי הוא משני. הדבר החשוב הוא השיחה בין שניהם שתעבור מיד אחרי האזכרה למרחב של חוף הים. שם, בלי מילים, יש רגע שהוא רגע של השלמה.