היום שבו הכול השתנה: חוויה אסתטית־אמנותית לטראומה שעדיין מתרחשת

״היום שבו הכול השתנה״ מצליחה לספר סיפורים של ניצולים ונרצחים מה־7.10 במקום שבו טקסטים רבים אחרים נכשלו, וליצור חוויה אסתטית־אמנותית מטראומה שלאסוננו עדיין מתרחשת

פורסם בפורטפוליו, 7 באוקטובר 2024

היום שבו הכול השתנה: עשרה סיפורים משבעה באוקטובר, עריכה: נטע גורביץ ואסף חנוכה, יוקה הוצאה לאור, 2024

״היום שבו הכול השתנה״ היא אסופה של סיפורים גרפיים לעשרה סיפורים מהשבעה באוקטובר. הספר ראה אור ביוקה ספרים, בית הוצאה חדש לספרות ויזואלית, שזהו הפרויקט הראשון שלהם שרואה אור. עורכי האסופה נטע גורביץ ואסף חנוכה, מתארים בהקדמה לספר את הסיבה לכך שהמדיום הוויזואלי בלט בתוך התגובה היצירתית לטראומה של השבעה באוקטובר.

הם מזכירים את המיידיות והבלתי־אמצעיות של המדיום, את העובדה שקשה היה (ועדיין) למצוא מילים שיעבירו את הטראומה הגדולה, ו

מעל לכל את העובדה שהמדיום של האיור, הקומיקס והסיפור הגרפי היו ההיפוך המוחלט לסרטוני הזוועה, לתיעוד החי.

הכול באמת השתנה ביום ההוא, ולכן לא מפתיע שנדרש מדיום פחות סטנדרטי לסיפורי עדות. האסופה הזאת מצליחה במקום שבו טקסטים רבים אחרים נכשלו, ביצירת חוויה אסתטית־אמנותית מטראומה שלאסוננו עדיין מתרחשת. המרחק הקטן (מידי) מהאסון מתרחב כשהיוצרים צריכים לתווך סיפור לא שלהם, וכשניתן לכל אחד ואחת מהם חופש יצירתי מוחלט.

זו אסופה מושקעת מכל בחינה, רחבת הקף בפורמט גדול וכריכה קשה, ואני בטוחה שקדם לה תהליך מעמיק של תחקיר ועיבוד. בסקירה הזו אתעמק בשלושה כיווני מחשבה שנראים לי משמעותיים להבנת הסיפורים עצמם כמו גם למקום של האסופה הזו בתוך שדה הספרות הישראלית, שנדרש להתמודד עם הטראומה העצומה, ממרחק של שנה אחת בלבד.

גיבורים במציאות מסויטת

האסופה מאוזנת מאוד כמעט מכל בחינה; חמישה מהסיפורים יהיו כנראה מוכרים לרוב הקוראים, חמישה אולי חמקו מתודעה הקולקטיבית. יש פה סיפור אחד של ניצולת מסיבת הנובה, שישה סיפורים של תושבי העוטף, ועוד ארבעה גיבורים שעזבו את ביתם הבטוח יחסית כדי לסייע לאחרים. יש כאן נשים גיבורות, גברים גיבורים, ילדים וילדות גיבורים ואפילו כלב אחד.

עורכי האנתולוגיה מדגישים שנדמה שגילויי הגבורה המגוונים בקובץ לקוחים בעולם האגדות, אבל הם לא. יש חשיבות היסטורית לתיעוד שלהם משום שקרו באמת, ויש חשיבות מוסרית לסיפורים הספציפיים הללו משום שהם מדגישים ערכי אנושיות, אחווה, חסד ורעות.

מתוך כך, יש מי שהגבורה שלהם היא פיזית, קרבית כמו זו של עידו רוזנטל ז״ל שמתואר בסיפורו של יונתן פופר כגיבור־על מעולמות הקומיקס. הגבורה של הפארמדיקית עמית מן ז״ל ושל השוטרת מאלי שושנה, נגזרת ישירות מאופיין החזק, אבל גם מהמסירות שלהן לתפקיד. גבורה אחרת היא להצליח להתחבא מהרוע המוחלט כמו בסיפורים של מיכאל ועמליה עידן ושל מאיה אלפר.

גבורה כפולה אפשר למצוא בסיפור הגבורה של נעם תיבון וגלי מיר־תיבון שיצר דניאל גולדפרב. הסיפור של נעם יחסית מוכר, אבל גם גלי היא גיבורה פעילה ושותפה משמעותית לכל אורך הדרך. הם נוסעים להציל את בנם אמיר, אשתו מירי והילדות מקיבוץ נחל עוז. בעוד הפנים של גלי מלאות חרדה, הלם ועצב, פניו של נעם עוטות הבעה מרוכזת, מפוקסת, דרוכה.

השליטה של גולדפרב במדיום ובעיקר השליטה במרחב של הדף היא נהדרת. הוא הופך את כיוון הקריאה כדי להצליח לדחוס יותר התרחשויות ואירועים, ומשלב בשוליים של הדף מעין ציר זמן בצורת המכונית של נעם וגלי שנכנסת ויוצאת מהפריים, ומסביר כך בכל רגע איזו מן נסיעה זו.

בדרך לקיבוץ הם מפנים ניצולים מהנובה למקום מבטחים, רואים בעיניהם את הזוועות ופוגשים בשוטרים וחיילים. כשהם נכנסים לכביש 232 (והרגע הזה מועצם על ידי בחירות חכמות של עימוד ופריימים) ולתוך מיגונית שכבר נפגעה, הוא מנסה לשמור על גלי מהזוועות. בהמשך, נעם מצטרף לצוות ימ״מ, גלי מפנה פצועים לבתי החולים.

הגבורה של נעם נובעת מהשילוב בין האזרחי לצבאי, והאיור מדגיש זאת בחוכמה. נעם התחיל את היום עם בגד ים בחוף תל אביב, עובר בבית כדי להתלבש ולקחת אקדח אישי, ובהמשך הוא מצטייד בקסדה ובנשק ארוך. אבל, גם כשהוא נלחם יחד עם החיילים לטיהור ניר עוז וחילוץ אנשים משם, הוא עם חולצה צהובה. הוא אדם שהגבורה שלו נובעת מהניסיון והקרדיט הצבאיים שלו, אבל לא פחות מכך מהרגש האבהי והסבאי הם שהובילו אותו לקפוץ אל האש.

למצוא את הפרספקטיבה הנכונה

גם שנה אחרי, כשהטראומה עדיין מתרחשת יום יום עבור החטופים והחטופות בעזה, עבור הקהילות החרבות בעוטף ובצפון, כשהמלחמה גובה קורבנות בגוף ובנפש יום־יום, אנחנו עוד רחוקים מאוד מהפרספקטיבה שתאפשר לנו לעבד את הטראומה ולהשתקם. חלק מהיוצרים בחרו לשלב בסיפור של היום ההוא גם רגעים מהעבר כדי לסייע בבניית הדמות ומניעיהּ (רון לוין, עובדיה בנישו). טוהר שרמן־פרדימן דווקא שילבה רגעים שקרו אחרי אותו היום כחלק מתהליך השיקום של מאלי שושנה.

דנה ברנר בחרה לספר את הסיפור של חיים פרי ז״ל באמצעות הנכד שלו, מאי אלביני־פרי, שנשא נאום בעצרת למען השבת החטופים כחודש לאחר שנחטפו לעזה. מאי מספר בנאום על הגבורה של סבא וסבתא שלו שהתחבאו בממ״ד, על המאבק של חיים (לבוש בחולצת Vive la Resistance) במחבל אחד וההליכה שלו עם המחבלים הרבים שהגיעו לאחר מכן, כדי להגן על אשתו אסנת שהם לא ראו.

הוא ממשיך ומספר על החורבן של קיבוץ ניר עוז על חורבן האמון בממשלה. הפרספקטיבה הייחודית כאן היא בתיאור המאבק של הציבור הישראלי למען החטופים וסיום המלחמה.

יחד עם זאת, ועל אף שקשה לחלץ אופטימיות מסיפור שהיום ידוע שהסתיים באופן טרגי, מאי מדגיש את המורשת של סבא שלו פעיל השלום, והפרשנות הוויזואלית נותנת לזה משנה תוקף. שני העמודים האחרונים מציבים את נוף הילדות, ובו סבא ונכד נוסעים באופנוע עם סירה בנופי הקיבוץ בשחרור גדול, מול הנכד שנוסע לבד באיילון בחושך, על רקע גרפיטי שקורא ״את כולם עכשיו״. חושך גדול יש בעולם, אבל הכיוון הוא קדימה.

פרספקטיבה מסוג אחר אפשר למצוא אצל אור יוגב, שמספר את סיפורה של מאיה אלפר, ניצולה ממסיבת הנובה. זה סיפור שבו ההצלה מגיעה מבפנים, במין שילוב של אינטואיציה, הקשבה לסביבה ורגע פנימי עמוק. אחרי שעות של בריחה והינצלות ממוות, היא מתחבאת בתוך שיח, עוצמת עיניים, עושה תרגילי נשימה ומחייכת את החיוך הכי גדול שלה ״כדי שאם אמא שלי תמצא את הגופה שלי, היא תמצא אותה מחייכת״.

מאיירות נוספות השתמשו כאן בשפה הויזואלית שמזוהה איתן, אבל אצל יוגב זה בולט ועוצמתי במיוחד. הוא משתמש בעבודות שיצר כתגובות מיידיות בחודשים הראשונים כדי להקיף את מאיה השוכבת בשיח בעיניים עצומות, ובכך הוא מוסיף לסיפור הפרטי שלה את כל המטען התרבותי הרחב יותר של ייצוג האסון הזה. בנוסף, יש הקבלה ברורה בין קלפי הטארוט שמשובצים כמוטיב לכל אורך הסיפור לדימויים שלו שכבר הפכו איקוניים, מה שהופך את הסיפור כולו למיתי.

ריחוק אמנותי

בסיפורים החזקים בקובץ, האיור מאפשר את הריחוק מהמציאות הקונקרטית, את הדימיון שהכרחי כדי לתפוס מציאות בלתי אפשרית. אצל דנה ברנר, האיורים בצבעי מים אפלים קושרים בין העבר להווה ובין דמות הנכד לסבא.

בסיפור של משפחת מתיאס שיצרה דניאל פלג, העמוד הראשון מצליח ללכוד בצורה מדוייקת את הכאוס ששרד בבית, ואת המהירות שבה מתמלא הממ״ד דם, שברים ועשן. השלב הזה מסתיים בשעה 8:02 אז מודיע רותם לאחיותיו כי ההורים נרצחו. שלושת הילדים מבקרים בקיבוץ בינואר, ובסופו הם שוכבים שלושתם על הגב, בממ״ד המפויח. שיר של אלתרמן ששלומי הלחין וליווה את משפחתם, קושר בין שלושת הילדים החיים להורים המתים, בין תמונת ילדות מלאה חום ואהבה למציאות שבה כבר מותר לבכות ובאמת אין ברירה אחרת.

בסיפור של מיכאל ועמליה עידן שיצר אביאל בסיל, הריחוק הוא חזק במיוחד, משום שבמרכזו ניצבים ילד בן 9 וילדה בת 6. כדי לתת להם בעלות על הסיפור, הוא חייב להיות מנקודת מבטם בלבד. הבחירה הספרותית הזו מכתיבה את השפה הוויזואלית והפלטה הצבעונית הרכות, ובמידה מסויימת מחזירה לילדים הללו משהו מהילדות שאיבדו שם.

בכל רגע נתון, מיכאל ועמליה יודעים רק את מה שהם יודעים. למשל שכבר בשעה 6:40 שני הוריהם מתים, ושצריך להתקשר למוקד של מד״א כדי לבקש עזרה. במזל גדול מתקשרת אליהם תמר המתנדבת, ומנחה אותם טלפונית להיכנס לארון ולהסתתר שם בדממה. היא מרגיעה, מתווכת להם את המציאות ושומרת עליהם בתוך הארון למרות הקושי.

הניתוק של הילדים, ניתוק הכרחי שהציל את חייהם מכל מה שקורה בחוץ מבוטא בשלוש כפולות עמודים מתפוצצות מרגש אבל גם מרוסנות באיפוק. כשהם נכנסו לתוך הארון, הם התרחקו מהזוועה המוחלטת שראו במו עיניהם, ולכן בסיפור הולכת ונבנית סביב הארון סערה גועשת.

באמצעות קול אנושי ותמונה בשיחה מקוטעת תמר בונה עבורם מציאות חלופית, שבה הגלים הגבוהים הופכים לאי בודד ומיוער, ובכך היא הופכת שהייה של 12 שעות בארון לבד לאפשרית. הארון הצהוב הופך מרפסודה מקרטעת לחוף מבטחים.

״כשאתה שייך למשהו, אתה צריך לשמור עליו״

הסיפור שמצליח לחבר את כל הנקודות הללו באופן המרגש ביותר בעיני, הוא הסיפור של סלימאן שליבי שיצרה אלינה גורבן. סלימאן, בדואי משבט עזאזמה, מתאר בוקר מתוח עם הילדים בבית והבנה איטית של מה שמתרחש. הם בנגב, אבל רחוקים מסכנה מיידית. הוא מתחיל לקבל עוד ועוד הודעות מרועי צאן ומשומרים באתרים סולאריים. הוא מקים קבוצת וואטסאפ ענקית, ומארגן בזמן קצר 12 ג׳יפים עם צוותי חילוץ.

השיחות שלו עם גורבן משולבות לכל האורך, ובולט בהן הפער בין המראות האיומים באותו הבוקר לבין השכיבה הנינוחה שלו (לכאורה, ברור שהוא בסערת רגשות) כשהוא מוסר עדות. הוא פותח ומצטט פתגם ערבי, ״זה נזכר ולכן לא ישוב״, כמו מביע תקווה שעצם פעולת הסיפור מגינה עליו, על כולנו, מהישנותו.

הוא מתאר כיצד הגבורה שלו נובעת מכך שהוא מוסלמי מאמין ושגורלו מוכתב משמיים, ומתפיסה הומניסטית שלפיה יש לו מחויבות כאדם להציל בני־אדם אחרים במצוקה. וגם, הוא אומר, הוא מסכן את עצמו בידיעה ברורה שאם יקרה לו משהו, המדינה תדאג לילדיו ולא תפקיר אותו בעזה.

הסיפור הזה מחזיק בסך הכל חמש כפולות אבל עם פריסה חכמה ואלגנטית של פריימים, ועם דיוק של כמות מידע מקסימלית בעמוד. כך לדוגמה בעמוד 55, באמצע הסיפור יש רק שלושה פריימים; בראשון, סלימאן כורע בשטח שלו, עם טלפון מדמם מרוב הודעות ותחינות לעזרה. ברקע עשן סמיך (במרחק, הוא לא חייב להיכנס אליו).

חצי הפריים השני מראה את יצירת הקבוצה שהפכה ענקית ויעילה להכאיב תוך רגע, ובשלישי, שלושה ג׳יפים דוהרים בשטח הפתוח. הג׳יפים הם הכלי של הגיבורים בסיפור הזה, בזכותם יכלו לעקוף את הכבישים, בזכותם יכלו לסייע לרבים.

אבל, הסיפור הזה עסוק בקונפליקט, והרכבים מופיעים עמוד אחרי תיאורי הרכבים של המחבלים מעזה, כך שעצם הבחירה בכלי הזה מסכנת את המצילים. הוא אומר ״אם הנוח׳בה היו מגיעים לפה […] והצבא היה מגיע, הם לא היו מבחינים ביני לבינם. היו שוחטים גם אותי…״; שלושה פריימים, שמקפלים בתוכם כמעט הכל.

הכפולה העוצמתית בסיפור היא הרגע היחיד שגולש מהריאליסטי לפנטסטי. סלימאן מצויר כגיבור־על שהכוח שלו מגיע מהחיבור לאדמה, למקום, ומהמסורת: אביו היה השומר של בן גוריון, נלחם בששת הימים. ״ממנו למדתי שכשאתה שייך למשהו, אתה צריך לשמור עליו״.

אבל, מול העמוד הזה, ניצב העמוד של חוסר הכבוד, החלק בסיפור שמכניס הכל לפרספקטיבה המפלה של החברה הישראלית. בניגוד מוחלט לתחושת השייכות שלו עומד היחס של המדינה אליו, עם עקירות תכופות מהמקום, עם חוסר הסדרה כיישוב מוכר ומוסדר. בעמוד הבא הוא מתאר כיצד בשרירותיות נשללה ממנו תעודת הזהות הכחולה, כיצד הורסים בתים, ומזניחים שירותי חינוך ורווחה.

כל הסיפורים באסופה מציגים גילוי גבורה של א.נשים, אינדיווידואליים שקמו ועשו מעשה, ויש שבגבורתם אף הצילו אחרים. בכריכתם יחד יש סימון של ערכים מוסרים שהלוואי שיעמדו לנו בשעת מצוקה ובחיים עצמם. מעבר לכך, הסיפור של סלימאן גם מסמן תיקון שעל החברה הישראלית לעשות, אם אנחנו רוצות ורוצים לקיים כאן חברה אנושית, מורכבת וחפצת חיים.