לזכור את מה שעדיף היה לשכוח: ״לוסי חולֶה״ של רועי רוזן

ספרו החדש של רועי רוזן הוא להגדרתו ״ספר ילדים למבוגרים״, יומן מאויר שמגולל את מחלתו של לוסי, שנוצר בהשראת חוויותיו האישיות מהשנים האחרונות. אבל זה לא רק מסע אישי, אלא גם חברתי, וברגעים מסוימים אפילו פוליטי

לוסי חולה, רועי רוזן, פרדס, 2024 30 בדצמבר 2024

רועי רוזן | לוסי חולֶה, הוצאת פרדס, 2024

פורסם בפורטפוליו, 30 בדצמבר 2024

אפשר להתייחס ל״לוסי חולֶה״, ספרו החדש של רועי רוזן, כיומן מאויר, דפי צביעה עם טקסט מלווה או ספר ילדים למבוגרים (כפי שהוא מוגדר על הכריכה האחורית). הגיוני להיצמד להגדרה של היומן, כי היא משקפת את הכתיבה האוטוביוגרפית על מחלתו של רוזן, שאובחן ב־2019 עם מיאלומה נפוצה.

הכתיבה היומנית משקפת את המהלך הכרונולוגי הפרגמנטרי, תיעוד של כמה חודשים בחייו של אדם, ותיאור קליני של מהלך המחלה. זה טקסט אישי, שכולל פרטי חיים ברורים של אדם ובני משפחתו, מהלך חייו. אבל הוא כתוב (ברובו) בגוף שלישי – על לוסי שחולה.

״לוסי מעולם לא ניהל יומן, אולי בגלל איבה נושנה לכתיבה אוטוביוגרפית, טינה שהייתה פעם לוהטת ומלאת כוונה, ועכשיו הייתה עדיין נוכחת שם, אבל ללא תחושת שייכות, קצת כמו להתבונן מהרחוב בבניין שגרת בו באיסט ווילג׳ לפני שנים״.

הבחירה לכתוב בגוף שלישי מאפשרת חשיפה גדולה מצד הכותב, אבל גם מקלה על הזדהות לא מציצנית מצידה של הקוראת. בגלל שהכותב הוא אדם ממשי וידוע, יצירת הדמות של לוסי מאפשרת לו להגדיל את הרווח בין האמן לדמות, בין מושא היצירה ליוצר. ועדיין, הספר מלא בשאלות סביב העניין הזה.

כך הוא כותב על מעשה הבדיון: ״לאורך כל חייו היה הבדיון כוח־העל רב־העוצמה של לוסי. בדיוניות שחררה את הגוף מהאנטומיה שהוטבעה בו. […] עם הסרטן הפכה הבדיוניות לחלוק דק, נוטה להיפתח למרבה המבוכה, חלוק דומה לזה שאתה עוטה על גופך בטעות עם השרוכים קדימה״.

רוזן סיפר שהתערוכה והספר הם גלגול של פרויקט שהחל מיד אחרי שקיבל את הדיאגנוזה על מחלתו. בית חולים באוסטריה ביקש ממנו ליצור עבודה למרחב הציבורי והוא העדיף ליצור דפי צביעה לטובת החולים. דפי הצביעה, הוא אמר, מאפשרים קלילות, מעטה משחקי לטיפול בנושא טראומטי, והם גם מחוייבים להישאר בתוך מגבלת הדף. כל חוויה מוגבלת לעמוד בלבד. לאורך הספר שזורות מדי פעם ״הוראות שימוש״, כמו: ״הצעת הצביעה שלי היא […] להותיר את צבע הדף כפי שהוא״.

בספר 51 רישומים בקווי מתאר בשחור שמזמינים צביעה. המהלך הזה הושלם בגדול בתערוכה בגלריית המדרשה בירקון 19 בתל אביב: 18 רישומים הוגדלו וצוירו על הקיר על ידי אוריין יעקובי, ונצבעו ביד חופשית על ידי סטודנטים וסטודנטיות מהמדרשה. את התערוכה כולה (כולל גוף העבודות הנפרד ״קעקועי מלחמה״) אצר גלעד מלצר, והיא מוצגת עד סוף ינואר.

ההפיכה של המחלה לפוליטית

המדיום של דפי הצביעה שנתפס כמיועד לילדים, ודמותו של לוסי שיש בה ממד ילדי בדימוי ובהתנהלות, עומדים בסתירה מוחלטת לתיאור המחלה המפורט של הגבר המבוגר שנושא אותה. במובן הזה ההגדרה האוקסימורונית ״ספר ילדים למבוגרים״ שנמצאת על הכריכה – הולמת אותו. הפער מורגש גם בתערוכה, כשהדימוי הראשון שמופיע בה הוא גולגולת מאיימת ומושכת, לצד שולחנות עם עפרונות צבעוניים ודפי צביעה לשימוש הקהל. הסתירה היא מובנית, מועצמת, מתבקשת.

אפנה את המבט לשני פרקים שמצאתי מפעילים במיוחד. הפרק השישי, ״נפילה״, מתאר את ראשית ההכרה הפיזית ולאחריה המנטלית בחומרת מצבו. לוסי צריך לעבוד, לשלוח תחליפי־לוסי (עבודות וידאו) לכל הארועים שאליהם כבר לא יוכל להגיע, ולשם כך הוא צריך לעלות במדרגות הלולייניות המובילות לסטודיו. הוא מתרגל נשימת אוג׳איי שתפקידה להקל על הכאב ועולה לאט לאט תוך התמקדות בנשימה. זה עובד בעלייה אבל נכשל בירידה: ״הגוף שכח לרגע את נכותו […] לוסי צנח ונמרח על המדרגות״.

בציור, המדרגות הלולייניות נראות כמו ריאות, והנפילה במדרגות היא התפרקות מוחלטת של הדמות, התפרקות לנוזל, משום שמהרגע הזה ברור ללוסי שהוא לא יכול יותר לעלות לחדרו, לצייר – להיות הוא. לא רק הדמות מתפרקת, אלא גם ההיררכיות: הטקסט לא נועד להבהיר את האיור, האיור לא מפרש את הטקסט. שניהם עוצמתיים במידה ומאפשרים הבנה טובה יותר של חוויה כמעט בלתי אפשרית להבנה על ידי מי שלא סבל את הסבל המדויק הזה, הפיזי והנפשי כאחד.

פרק אחר הוא הפרק אודות ״העלמת הכאב בעבור מי שלא כואב לו״. לוסי לא ייחס לכאב שלו משמעות או פשר, ודאי לא ערך מיסטי או ״כאב כאיון של העצמי שלו״ כפי שהציעו מלומדים. מבחינתו הכאב הסיט בפראות את חווית החיים ממסלולם, אבל הוא מבין שבמקרה הזה לא הוא העיקר, אלא האחרים, כלומר שיש צורך לשכך את הכאב לטובת החברה.

זה פרק מרתק ומעורר מחשבה שגולש גם לאופן שבו מחלות וכאב מיוצגות בבתי החולים ובתרבות הפופולרית. וגם, לייצוג הכאב בסיפורים וציורים על מרטירים שכל תפקידם הוא למות בייסורים.

הפרק ממשיך מחקר קודם של רוזן ועיסוק בדמותה של הקדושה לוסי, ויש בו גם שני דפי צביעה ״שמקצינים את סחרחורת נוזלי הגוף מהפרקים הקודמים״. כפי שהוא מציין, דווקא דף הצביעה שהוא ״שגוי וחבלני״ משום שהגופים בו לא סגורים ולא סדורים, ייצור צביעה שכנראה מדייקת יותר את חווית הכאב, הנזילה, הכוליות, המתמשכת והאמורפית.

״חלקים גדולים מהספר הזה הם עדות לשכחה של דברים הרי גורל״, הוא כותב, וזה בדיוק העניין. אף אדם לא רוצה לחלות כך, לכאוב כך, אבל כשהוגרל הגורל, הוא כותב יומן כדי לזכור את מה שעדיף היה לשכוח, את כל מה שאינו השגרה הרגילה. מתווספת לכך ההכרה (המאוחרת) שהמחלה והטיפול בה הן טראומה, ועל כן המחיקה מהזיכרון היא אקט של הנפש או אולי של הגוף. משום כך, יש חשיבות עליונה לזיכרון ולעיבוד.

שני אלמנטים (לפחות) מסייעים בהפיכתו של הספר לדבר גדול יותר מהסיפור האישי. הראשון הוא מחשבות שמחברות בין הנתונים הקליניים לפילוסופיה. לדוגמה, מהי המשמעות על הרוח, על המיינד, אחרי שיודעים ש־40% מתאי המוח של לוסי הם סרטניים? האם הוא נהיה מיעוט בגופו? ומה הקשר בין המונח הרפואי ספירות (ספירת דם) לבין המונח הקבלי הזה?

השני הוא ההפיכה של המחלה לפוליטית, באמצעות הקשרים אינטלקטואליים, חברתיים וכלכליים. הוא מזכיר טקסטים שקרא שעוסקים במחלה ומשמעותיה (סוזן סונטאג, אן בויאר, תומאס מן ועוד), הוא משווה את מצבו לחולים בארצות הברית ולמצבם של חסרי מעמד בישראל, מזכיר את האינטרסים של חברות הפארמה לייצר רווחים על חשבון החולים.

חוץ מכל זה, הספר גם ממוקם בעצמו בזמן, משום שיש בו גם נגיעות של עולם תחת קורונה. השוואה בין בידוד הקורונה לבידוד שאחרי השתלת מח עצם, וההבנה שהוא בעצם היה ״מוכן מילדות לבידוד״. היחס אל הבידוד כפול, ככלא אבל גם כבועה מגינה ועוטפת שהיציאה ממנה היא חירומית (שריפה) או ניסית (עם הריפוי).

סוף הספר, הסוף הטוב, מתאפיין בחזרה לציורים מלאי פרטים, כאוטיים. הם לא בדיוק אופטימיים אבל בוודאות מלאי תנועה הרבה יותר מקודם. התנועתיות של הציורים חוזרת גם במילים; האדם חוזר לתנועותיו, לחייו, למעשיו. הגלגול – חזרה לצורת אדם – הושלם.