מחשבות קשות ונוראיות, סיכום 2024

יומן הקומיקס של עידו שפירא מתאר את חוויותיו מאז ה־7 באוקטובר, עת טייל עם בת הזוג שלו בקנדה, ועד שנה אחרי. הוא מצטרף לסדרה של יוזמות מאוירות שהתייחסו בשנה האחרונה למלחמה מזוויות שונות

עידו שפירא | מחשבות קשות ונוראיות: יומן קומיקס, הוצאה עצמית, 2024

עידו שפירא, מחשבות קשות ונוראיות, 2024

השנה האחרונה התחילה ב־7 באוקטובר של 2023, ומאז היא נמשכת ונמשכת בכל אכזריותה, עוצמתה וכאביה. מאיירם ומאיירות, כותבות וכותבים, שפועלים בשדה של הספרות הגרפית, התגייסו בשנה אחרונה לתת פרשנות חזותית למציאות, השתתפו במחאות ובפעולות הסברה בארץ ובחו״ל, עיבדו עדויות לסיפורים גרפיים ועוד.

עוד בימי המחאה נגד המהפכה המשטרית, היוצרים והיוצרות של הספרות הגרפית נמצאו בחזית, עם נוכחות בולטת בהפגנות ובמדיה החברתית. הפעולה המיידית שהם נקטו היתה להתגייס ליצירת דימויים ויזואליים חזקים ולהחזיק עמדה עקבית ובלתי מתפשרת במאבק להחזרת החטופים.

זאב אנגלמאיר, שבלט עם שושקה במחאה על הדמוקרטיה הישראלית, הקדיש את עצמו לפרויקט הגלויה היומית ובו איורי חטופות וחטופים. אילנה זפרן יצרה אינספור כרזות, קריקטורות ואיורי חטופים שמלווים את המאבק מראשיתו. דנה בר לב ערכה את פנזין המחאה ״מרי סטריפ״ שהקדיש ארבעה גיליונות למלחמה וריכז עבודות עוצמתיות שלה ושל אחרים.ות. במקרה הזה המדיום של היצירה הגרפית גויס במלוא הכוח תוך ניצול זריזות ההפקה, החיבור המיידי והבלתי־אמצעי לקהל והזכירות של דימוי עוצמתי.

השלב הבא, כרונולוגית, היה להתרחק מעט מהמיידיות, לאפשר סיפורים ארוכים יותר, לסייע לעדויות להגיע אל הקהל. כך נוצרו סיפורי עדות גרפיים של מי ששרדו את היום הזה בעוטף, שרדו את השבי או התגייסו כדי להציל אחרים. במאי וביוני 2023 פורסמו (בידיעות אחרונות) יומני השבי המאוירים של עמית סוסנה ומורן סטלה ינאי, שיצרה רחלי שלו. במאי פורסמה בארץ וביפן גם חוברת מנגה דקה של יוצרת המנגה היפנית מקוטו טאנקה המתארת את סיפור חייה של נועה ארגמני ואת המאבק לשחרורה.

לקראת יום השנה פורסמו שתי אנתולוגיות של סיפורי עדות מגוונים: היום שבו הכל השתנה (עורכים: אסף חנוכה, נטע גורביץ, יוקה ספרים) שבה בולט העיסוק בגבורת הא.נשים שמצאו עצמם בלב המאורעות; ו״בלב ה־7 באוקטובר״ (עורכים: אורי פינק ולסלי פרו, הוצאת דלקור) שראתה אור בצרפתית בלבד עד כה.

היתרון של המדיום במקרים הללו הוא קודם כל היכולת לספר סיפורי זוועה ואימה באופן שהוא לא מפורש, אלא דרך פילטר אמנותי. באמצעות השפה הגרפית, חלקים מסויימים בעדות מרוככים (מוות, פציעות, הרס) וחלקים אחרים מועצמים (רגש, אנושיות, תודעה). נדמה לי שהמוטיבציה קשורה ברצון לתעד אבל גם הרבה בהסברה, בחיבור קהלים שעד כה אולי התקשו להבין ולהתחבר.

נדמה לי שהשלבים הבאים יהיו ספרים ופרוייקטים שעוסקים בחוויות של החיילים והחיילות בזמן המלחמה עצמה, כמו גם של מי שנשארו בעורף ומלווים את המלחמה שאחרי ה־7 באוקטובר. עמנואל נג׳רה פרסם כבר באפריל את ״מאייר במלחמה״ עם סקיצות מהמילואים שעשה בעזה. הספר בשתי חזיתות של רותם קודיש, שאמור לראות אור בקרוב, מתאר את מה שעובר על אישה שבן זוגה במילואים ממושכים. מהצד השני, יוזמה מרגשת של יעל אופיר – ״יוצרות שלום״ – מבקשת להביא את השלום לשיח הציבורי ולקדמת המסך והיא מפרסמת מדי שבוע באינסטגרם יצירות במדיומים מגוונים העוסקות בשאיפה לשלום.

השנה הזאת מסרבת להיגמר כבר הרבה מאוד זמן, וכנראה שרק אחריה יהיה מקום לספרות גרפית של ממש, כלומר יצירת פרוזה שלמה שבכוחה להרחיק עדות, לתת משמעות, עם תובנות פואטיות ואסתטיות מאוחרות, על מה שחווינו.

חרא וסיוט וגיהינום

אחרי כל זה, אני בוחרת לסכם את השנה עם הספר של עידו שפירא, ״מחשבות קשות ונוראיות״. זהו ספרו השני של שפירא, אחרי המלון הטכנולוגי לבריאות הנפש בים המלח. יומן הקומיקס מלווה את בן דמותו של עידו במשך עשרה חודשים החל מאוקטובר 2023, וחלקים ממנו פורסמו בזמן אמת בעמוד האינסטגרם שלו.

ה־7 באוקטובר תפס אותו בטיול בקנדה עם בת הזוג זוהר. מרחוק, הם מבינים רק חלקים קטנים מהמציאות הישראלית, מודעים רק חלקית לעוצמת הקטסטרופה. בלי להבין לגמרי את הסיטואציה הם ממשיכים לפי התוכנית למפלי הניאגרה, בוהים בחדשות בטלפון באופן רציף. המומים, הם מתבצרים בשתיקה, אבודים, בוהים בעולם שממשיך כרגיל. ״רציתי שניקבר לאיטנו בתוך רחם מעופש, להיפלט החוצה כשהכל יגמר״, הוא כותב.

רצפי הפריימים בעמודים הללו משקפים את הצד שלו בעניין, את הפנטזיה על כך שיותר קל לו לשקוע בדיכאון, שיותר קל לו לנתק מגע עם החיים. הם נוסעים מעיר לעיר, כמעט לא מתבוננים בנוף ובטבע שבשבילם הגיעו לקנדה, מסתובבים כפליטים, לא כתיירים, במין אדישות קהת חושים.

כשהם חוזרים לארץ, הוא מתאר מדינה באבל והלם, אזעקות, שלטים ברחוב, שירים ברדיו. ״חרא וסיוט וגהינום״, ככותרת של היומן השבועי שמתחיל בינואר 2024. הוא מתאר איך בתחילת המלחמה הוא היה מכור לחדשות, ממונה מטעם עצמו על מהלכים צבאיים ומהלכי הסברה, אבל המציאות לא מתיישרת עם הקו שהוא מוביל והוא שוקע יותר ויותר לתוך בועה.

המצב ששפירא מתאר בחלק המרכזי הוא מצב שרבים הזדהו איתו בעת הפרסום באינסטגרם, ובצדק גמור. הוא מתאר את חוסר היכולת להיות אפקטיבי ולעשות ״מה שצריך״ עם ידיעות חדשות ואיומות שמגיעות בכל רגע, ואת הצורך לגבש דעה עצמאית אל מול מלל אינסופי שנזרק מכל כיוון.

החלק האחרון מתחיל בארבעה עמודים עם רצף פריימים, כמעט בלי מילים. הזוג נוסע באוטו בכביש המהיר ופתאום אזעקה. יחד עם אנשים אחרים הם נשכבים בצד הדרך וממתינים לפיצוץ. הפעולות הן מכניות, הלחץ והחרדה הם ללא ביטוי חיצוני, הסגנון נותר בשלו, מינימליסטי. עם החזרה למכוניות אומרת אישה מבוגרת ״נגמרו לנו החיים״ תוך שהיא תומכת בבן זוגה, והם נפרדים באגביות.

הרצף הזה של שני הפריימים, אחרי הדרמה שהתחוללה בעמודים האחרונים, מעיד על נקודת השבירה של הגיבור. הוא כבר מקבל את הסכנה בשתיקה, משלים עם הטירוף כנורמלי החדש. את הדרך הביתה הם עושים בשתיקה, ואז עם הכניסה לסלון, הם נכנסים לוויכוח סוער לגבי הדרך לפתור את המצב.

שלושה עמודים מלאים הצעות נוקבות ונימוקים שבסופם היא הולכת להפגין, והוא נשאר על הספה להשתבלל. שוב עולה אצלו הפנטזיה על חיים שלווים בקנדה הרחוקה. הוא מדמיין איך יראו חייהם ״במקום קצת מבודד, לא רחוק מעיירה קטנה […] לא נאכל יותר בחוץ רק נבשל לעצמנו את האוכל״. מקום שבו החורף ארוך, האינטרנט מוגבל, הפוליטיקה לא רלוונטית והבדידות מושלמת. שלג יורד על הבית המבודד שבו הם חיים, נערם יותר ויותר, עד שהופך לכלום לבן.

זה אמנם יומן, ומבחינה זו זוהי עדות ככל עדות אחרת. אבל יש בו התחלה של מרחק. ההומור מדויק כל כך, אירוני ויבש. זה בעיקר הומור עצמי (״אני אגן על הבית בכך שאהיה בכמה שיותר לחץ!״), או כזה שמעוגן היטב במציאות ובמרחב (״ב־2025 מדינת ישראל הופתעה מהתקפה יבוסית על גבולותיה. יבוסים?! כאילו מהתנ״ך?!״); וגם, אם אפשר לומר זאת, הומור מצבים, בדיאלוגים קצרים ועוקצניים.

מול כל ההומור הזה, קל להזדהות עם הגיבור שהוא כולנו. אדם שחווה טלטלה משמעותית גם אם ממרחק, ומנסה למצוא משמעות בסיטואציה המתמשכת, להילחם ברגעי הייאוש והדיכאון, לחיות בענן של רגשות אשם ובדילמה תמידית לגבי ״הדבר הנכון״, להצליח ליצור ולתקשר עם קהל. למרות שכל מה שהיינו רוצים הוא, ששלג לבן ונקי יירד על העולם ונוכל להיות קנדה, ולו לרגע.