״בשתי חזיתות״: 100 ימים בחייה של בת זוג של מילואימניק

בספרה החדש מתארת רותם קודיש את חייה, אחרי שפלג בן זוגה שב משירות מילואים. כל כפולת עמודים היא יום נפרד בחייהם החדשים, חיים שבהם הזוגיות והמצב הנפשי של כל אחד מהם עומדים באתגרים שלא הכירו לפני כן

רותם קודיש | בשתי חזיתות: מאה ימים של מציאות, הוצאה עצמית, 2025

רותם קודיש, בשתי חזיתות, 2025

פורסם בפורטפוליו, 12 בפברואר 2025

ב־7 באוקטובר גויס למילואים באופן מיידי פלג כהן, בן זוגה של רותם קודיש. הוא חזר מעזה 100 יום לאחר מכן, וקודיש מעידה ש״די מהר שמתי לב כי האיש שלי לא באמת חזר הביתה, הוא היה שונה ואני לא ידעתי איך להתמודד עם בעלי השונה״.

זו נקודת הפתיחה של היומן ״בשתי חזיתות״, שנפתח ב־2.1.2024 ומסתיים ארבעה חודשים לאחר מכן. מהנקודה הזו היא מתארת את הזוגיות החדשה שלהם, ובה הסתגלות אל החיים האזרחיים שאחרי המילואים ואת הצעדים המקדימים ליציאתו של פלג לסבב שני של לחימה ומילואים.

הספר צמוד לאירועים בחייהם של בני הזוג וצמוד לתיעוד שלהם ברשתות החברתיות, בסגנון ציור כמעט נאיבי ופשוט לכאורה, ישיר וכנה. כבר מהכותרת ברור ששתי חזיתות קיימות כשאחד מבני הזוג יוצא למילואים, ושהמלחמה משפיעה על כולן.ם – אבל אחרת. המכלול הזה הוא מה שמאפשר לרבים ורבות להזדהות עם הספר.

זו כתיבה יומנית מובהקת, גם מבחינת ההיצמדות ל־100 הימים ולתיארוך, וגם בגלל השימוש בגוף ראשון והריחוק האמנותי הקטן־מאוד מהחיים שלהם. את הערך של הכתיבה הפרטית והאינטימית ובמקביל עקבית וקצרה, היא מבינה כבר בתחילת הדרך.

״הסיפור של פלג ושלי הוא לא רק סיפור אישי״, היא כותבת. ״הוא משקף התמודדות שזוגות רבים בחברה הישראלית נאלצים לחוות. זוהי חזית ההתמודדות המשותפת לנו. לא ידעתי שהדבר הזה יגיע אל כל כך הרבה אנשים. באמת ובתמים התחלתי את הפרויקט בשביל עצמי, כדי לחזור לעצמי דרך העשייה שלי אחרי כשלושה חודשים של חרדה משתקת״.

באיור שוב רואים את הפער העצום בין קודיש ששמחה על תשומת הלב ועל ההתבוננות של העולם לתוך חייה, לבין כהן, שרק במבט שני אפשר להבחין בו מכווץ בצד, מאויים מאותם המבטים בדיוק. מבחינתה, המבט הציבורי הוא תיקוף, אישור, אמפתיה. עבורו זו חדירה לפרטיות, לא נוחה ומעוררת חרדה.

בעמוד האינסטגרם הפעיל של קודיש אפשר לראות איך התגלגל הפרויקט יום אחרי יום. הוא מחובר באופן בלתי ניתן להפרדה להווה, ובספר קיימות כמה נקודות של רפלקציה והתבוננות על המהלך – על רווחיו ומחיריו מבחינתם. אפשר גם לראות שאחרי שהפרויקט הסתיים נוצר ואקום שהתמלא בעבודות בסגנון הזה, אבל יש פתאום מקום לעבודות בודדות, מורכבות יותר.

כל כפולת עמודים בספר היא יום נפרד בחייהם החדשים, חיים שבהם הזוגיות והמצב הנפשי של כל אחד מהם עומדים באתגרים. אפשר לחשוב על כמה תמות בולטות במיוחד: מצבו הנפשי של כהן וההגדרה של הלום קרב, מערכת היחסים הזוגית והמציאות הישראלית מסביבם.

הפרק הראשון מחדד את התהום שנפערה בין השניים. המילה ״סוף סוף״ מרחפת מעל כל הפרק; יש הקלה עצומה ושמחה על כך שחזר, על כך שהוא בבית. אבל יש פער עצום בין מה שקודיש רוצה לבין מה שכהן רוצה או צריך. הפנים שלהם משקפות היטב את הפער: היא מאושרת, צוהלת ומשתדלת, הוא המום וסגור. על אף שהוא עטוף אהבה, ביתיות וסוודר – השירות הצבאי מרחף מעליו בכל עת.

כדי להבהיר את מצבו המנותק של כהן, דמותו מוכפלת. כך לדוגמה ביום ה־22, בזמן שקודיש עסוקה בבירור שנוגע לאופן שבו כהן מסתכל עליה, הוא מתואר כזר בביתו האזרחי, מתבונן במראה ורואה חייל במדי קרב עם נשק שלוף. במקומות אחרים הוא קופא ונאטם ברגע שנשמעים קולות נפץ וזיקוקים. רוב הזמן יש מעליו ענן של זיכרונות משדה הקרב, פיצוצים, טילים, לחימה. הוא מרבה לשחק משחקי מחשב של מלחמה, מדמיין ואזות בטלוויזיה כטילים.

רק בתחילת הפרק החמישי עולה לראשונה המושג פוסט־טראומה. כהן אומר שהקב״ן של היחידה אמר שאחרי חודש מהאירוע הטראומטי אפשר להבין האם יש פגיעה ומה חומרתה. היא מאבחנת את כהן כמי שלא סובל מפוסט טראומה: הוא תיפקודי, קולות מטוסים ופיצוצים רחוקים לא מערערים אותו. הוא חושב מחשבות רעות על המציאות, ״אבל בהתחשב במצב, המחשבות של פלג נראות לי תקינות ונורמליות לחלוטין״.

הפרק השלישי נקרא ״ניתוק״ והשער שלו שחור כולו. במסיבת פורים ניגש אליהם אדם שמפרגן לשניהם על החשיפה ואומר ״בן הזוג שלי גם הלום קרב״. רותם שמחה שמישהו זיהה וניגש. כהן לעומתה אומר ״למה הוא אמר בן הזוג שלי גם הלום קרב? מה, אני הלום קרב?״. יש הפרדה בין הטקסט לבין האיור ברגע הזה. ראשית, המילים על רקע שחור מדגימות עד כמה הרגע דרמטי. בכפולה הבאה, ציורי הצבע תופסים שני עמודים מלאים שמדגימים את הדימוי לפיו כהן מוקף בבור שחור, ורגע ההבנה הזה פוגע בו שם.

רק אחרי עשרה ימים יחד, קודיש מצליחה לומר לכהן ״אתה יודע, גם לי היה קשה״. השיחה הזאת פותחת שלב חדש ביחסים שלהם: היא קצת התרגלה להיות לבד, הוא עוד רחוק מלעבד את חוויותיו בשירות: ״הוא אמר לי […] לפעמים יותר קל להילחם ולהרגיש שאתה בעשייה חשובה מאשר להתאמץ לנרמל את הדברים, קל יותר להיות במקום אחר ואפילו שפוי פחות, מלהמשיך לחיות את החיים הרגילים־לא־רגילים שלנו״.

המיטה הזוגית במבט מלמעלה היא מוטיב שחוזר לפחות שש פעמים לאורך הספר. לפעמים היא לבד, וכשהם ביחד במיטה הדימוי מבהיר עד כמה הם בעולמות אחרים. כשכהן עדיין בבית והצו הבא מרחף מעליהם, זה מחזיר את קודיש אחורה: ״שוב אנחנו דמויות בסרט – אני האישה שמפנקת, מבשלת, מנקה, מסדרת, מכילה, מחכה לאהובה שיחזור, ופלג הוא הלוחם העייף, המסכן, השבור״.

 במקום אחר קודיש ישנה בנחת וכהן מתעורר שטוף זיעה, פניו מלאות אימה. ציוד צבאי זרוק סביבם ומבהיר שגם אם כהן כאן עכשיו – העבר והעתיד עדיין כרוכים בשירות שלו. עם היציאה למילואים קודיש מקימה חמ״ל, עוקבת אחרי המצב בדאגה ומשתבללת בביתה.

גם כשהם מדברים, שניהם לא יכולים לשאול את השאלות שמטרידות אותם באמת. ברגע הזה הפרקטיקה של המחיקה מכותרת המשנה היא דוגמה מצויינת לעיצוב העמודים החכם: כותרת הפרק אומרת It's all good, don't worry, כי זה מה ש״צריך״ לומר בשיחות הטלפון הקצרות. אבל מולנו הקוראים, כל המילים נמחקו בקשקוש, למעט המילה worry.

יום ה־100 הוא היום שבו החופשה מסתיימת וכהן חוזר לעוד כמה ימים בגבול הלבנון. הטון שבו מסתיים הספר (״הלוואי שהמלחמה הזאת תגמר כבר״) משתנה באחת כשבעמוד האחרון, הלא מצויר, שחורג מהתבנית, מצויין שבימי המילואים האחרונים הגדוד של כהן הותקף מכתב״מ על הגבול ושני חבריו לפלוגה נהרגו.

עיצוב ועימוד הספר נעשה בידי ליאור גילינסקי־קדם והוא משמעותי ונהדר בכל דף ודף. העטיפה הקדמית מכילה את כל הקונספט העיצובי: פורמט הגלויה שניצב במרכז, ההערות המאוחרות בצורת קשקושי העט וספירת הימים. הוא מכיל את כל הדימויים הבולטים בספר, שמשלבים את העולם הצבאי (מדים, נשק, פיצוצים) והעולם הביתי (מאוורר, פרחים, אלכוהול) עם המציאות הסובבת (שלטי חטופים, מצבות).

הספר פועל במקביל באנגלית ובעברית. כל הטקסטים בתוך הציורים הם באנגלית, כל הטקסטים מחוץ להם – בעברית. כשבדקתי את העניין עם קודיש, היא סיפרה שההתחלה היתה באנגלית באופן כמעט לא מודע, כנראה שבהשפעת הפעילות שעשתה בתחילת המלחמה בחמ״לי ההסברה. ייתכן שהחשיפה האינטימית והמוגברת כאן היתה צריכה סיוע של השפה הזרה שמרחיקה מעט ומאפשרת ריחוק.

ועדיין, שמות הפרקים והימים הם באנגלית וצריך לזכור שזה בעצמו יכול לגרום ריחוק של קוראים פוטנציאליים. לעיתים (רחוקות יש לציין), יש איזו הפרעה בכיווני הקריאה של הטקסטים המאוירים – יש ניגוד בין כיוון הקריאה של הספר לכיוון הקריאה של הטקסט הוויזואלי. כך או כך, שתי השפות מצליחות להתלכד לאחת, והמשחק הגרפי עם כותרות הפרקים באנגלית מצליח לבטא במרבית הימים את ההתבוננות הרטרוספקטיבית על הדיווח המיידי, ולהוסיף בכך עומק ניכר.

קודיש הגיבה למלחמה באופן מיידי אפילו יותר, בסדרה של שבעה איורים שהתפרסמה בגיליון הראשון של גזה סטריפ בעריכת דנה ברלב כבר באוקטובר 2023. בסדרה היא העניקה ביטוי גרפי חזק לזוועות המלחמה שנחשפנו אליהן בשלב ההוא. הקו של איורים מלאי רגש, בקווים מועטים עם מלחמה שמשפיעה בלהבות על חיי האנשים, התפתח בספר לכדי סגנון אישי וייחודי.

בחודשים האחרונים רואים לאור ספרי פרוזה לא מעטים שמבקשים לתת ביטוי לכל מה שקרה פה מאז אוקטובר 2023. לא זכור לי שקראתי ספר שהצליח להוסיף רובד פואטי או אסתטי משמעותי על הכתיבה היומנית הישירה כמו שהספר הזה מצליח לעשות.

בשני רגעים בספר, האחד נוגע לכהן והשני לקודיש, היא מבהירה שאחת המטרות החשובות היא להציג את הקשיים שנדמים שקופים למי שמקיף אותם. כמו שכהן מתוסכל ״שלא רואים את המילואמיניקים״, וקודיש אוהבת ללכת לצידו ברחוב כשהוא על מדים או עם נשק ואז ״כולם יודעו עם מה אני מתמודדת״. הרגע הזה הופך את ההתמודדות שהיא תופסת כ״שקופה״ מבחינת ציבורית לנוכחת, ועל כן מבחינתם זהו רגע משמעותי של הקלה.