דאבל וולבק: רומן גרפי וספר שירה חדשים

שני ספרים חדשים של מישל וולבק ולואי פייאר רואים אור בארץ - הראשון גרסת הרומן הגרפי המורכבת לקריאה ל״המפה והטריטוריה״ המצליח; השני אסופה של שבעה שירים מאויירים, מורכבת מעט פחות

מישל וולבק, לואי פייאר | המפה והטריטוריה, הוצאת בבל, 2025

תרגום מצרפתית: רמה איילון (2011), עיבוד התרגום: עמית רוטברד, עיבוד, עיצוב ועטיפה: בן מירס

מישל וולבק, לואי פייאר | שבעה שירים מאויירים, הוצאת בבל, 2025

תרגום: ריטה קוגן, עיצוב ועטיפה: בן מירס

פורסם בפורטפוליו, 16 ביוני 2025

שני ספרים מאת מישל וולבק ולואי פייאר ראו אור לאחרונה בישראל ובעברית: ״המפה והטריטוריה״ – עיבוד לרומן שראה אור ב־2010, והקובץ הדק ״שבעה שירים מאויירים״ שראה אור לאחרונה. הקריאה ברומן ובחוברת השירים תמצא חן בוודאי בעיני חובבי וולבק: הם עשירים ברפרנסים שמחייבים שליטה במקורות התרבותיים של יצירתו ובשדה האמנותי הרחב של המאה ה־20. הצורה הגרפית מביאה לידי ביטוי את כשרונו של פייאר בבניית סיטואציות, דמויות ונופים, אבל לא פחות מכך חושפת את יכולתו לחבר בין הרבה עולמות יחד.

המפה והטריטוריה

״המפה והטריטוריה״ הוא עיבוד גרפי חופשי למדי לספרו של וולבק באותו השם. וולבק, כמעט מיותר לומר, הוא סופר, מסאי ומשורר המוכר בכל העולם, ואהוב במיוחד על הקהל הישראלי. כל ספריו בעברית ראו אור בהוצאת בבל, הוצאה שאיתה יש לו קשר חזק. היוצר של הספר – לואי פייאר, מוכר בארץ הרבה פחות, אבל גם הוא רב זכויות והישגים. הוא ארכיטקט פריזאי ופרופסור לארכיטקטורה, מאייר ואספן איורים. ״המפה והטריטוריה״ הוא הרומן הגרפי הראשון שלו, שראה אור בצרפת ב־2022.

אני מודה, היה לי קשה לצלול לתוך הספר הזה. הניסיון שיש לי כקוראת מיומנת של ספרות בכלל ושל ספרות גרפית בפרט, הצליחו לחפות רק על חלק מהפערים שנדרשתי להשלים: היכרות עם ספרים קודמים של וולבק, אישיותו, ההיסטוריה של אמנות מערבית והעמדות שלו לגביה, ועוד ועוד.

זה ספר תובעני, יצירה שהיא עיבוד ליצירת ספרות קודמת, שלא בהכרח נועדה לקרב קהל חדש אל היצירה המקורית או להנגיש אותה, אלא דווקא להעמיק את הקריאה של מי שכבר מכיר את העולם והספר הזה. ועדיין, זה ספר אדיר בממדיו, 150 עמודים בכריכה קשה שנפתחת לרוחב הספר, שחווית הקריאה בו יכול להיות איטית ודורשת מאמץ, אבל יש בה גם נקודות יופי.

בשיחה שקיימתי עם בן מירס, המעצב של הספר ומי שהיה אחראי על התאמתו לקהל קורא העברית, הוא סיפר שמבחינתו התפקיד שלו היה ״לעזור ליצירה להראות בצורה הטובה ביותר, בעברית״. בגלל שהספר מאוד טקסטואלי, כלומר – גם נגזר מתוך רומן שלם וארוך שהיה כולו טקסט בלבד; וגם ״דברני״ באופיו, זו עבודה מאומצת.

תהליך ההמרה של כל עמוד מורכב לא רק מהיפוך כיוון הקריאה של העמוד, אלא גם מהתאמה של כיוון הקריאה בכל פריים בנפרד. צריך היה לבחון שהתרגום וההיפוך עובדים בכל פריים, בכל רצף ובכל עמוד. גם במקור הצרפתי הקריאה של הרומן מאתגרת, כי הכותב לקח לעצמו חופש של משחקיות ניכרת עם כיווני הקריאה ועם פריסת עמוד לא מסורתית.

אחד הדברים שמתאפשרים בספר הזה, בוודאי הודות לפייאר ותחומי העניין והמומחיות שלו, הם הרקעים המפורטים והמורכבים להתרחשות. בכל רגע שבו הדיאלוג מתרחש בתוך חלל, אולם, גלריה או בנייין – יש פירוט מדוקדק של המרחב הזה. בנוסף, הפורמט הגרפי מאפשר מגע ישיר עם עבודות האמנות המתוארות בספר, עם הסצנה התרבותית והאמנותית, ועם קשיי הביטוי האמנותי של ז׳ד.

מורכבות הקריאה קשורה גם בכך שאף עמוד לא דומה לקודמו מבחינת שימוש בצבע, פריסת הפריימים והסגנון הציורי. כך לדוגמה, בפתח הדבר של הספר, פייאר משלב ציור ריאליסט־צבעוני המדמה תמונת סטילס מתוך וידאו, עם ניסיונות בסגנונות שונים ללכוד את דמויותיהם של דמיאן הירסט ושל ג׳ף קונס; אבל גם את מציאות חייו הבסיסית של ז׳ד שמתמודד, בנוסף לכישלונות האמנותיים שלו, גם עם דוד החימום בדירה שמפסיק לעבוד ועם אביו המזדקן.

כשמתקיימת שיחה בין ז׳ד לאביו שחי בבית אבות, יש כפולות עמודים שאין בה רצפי פריימים או שילוב של חזית ורקע, אלא בלוני שיחה צפים ובהם פרטים מתוך החלל, מחשבות שעולות אצלו בזמן השיחה באופן כמעט אקראי, דמותו של מישל וולבק שמוזכרת ביניהם, ומעט חיבורים להווה הסיפורי. זה ביטוי נהדר לשיחה שמתגלגלת באופן אסוציאטיבי, מקוטע, מהורהר.

החלק הראשון של הספר סוקר את הביוגרפיה של ז׳ד מרטן, צייר שבהווה הסיפורי הוא כבר כמעט ״אמן לשעבר״. תערוכת היחיד הקודמת שלו – ״המפה מעניינת יותר מהטריטוריה״ – היתה מעין שיתוף פעולה עם חברת מישלן והמפות שלה.

מאז הוא חיפש את דרכו והחל לעבוד על סדרה שנייה שנקראת ״המקצועות הפשוטים״, ובה דיוקנאות של קצב סוסים, נציגת תמיכה טלפונית ונערת ליווי, אבל גם של ״ביל גייטס וסטיב ג׳ובס משוחחים על עתיד עולם המחשבים (השיחה של פאלו אלטו)״, שרבים מחשיבים כיצירת המופת שלו. כפולת העמודים הזאת הסוקרת את יצירות האמנות בסדרה, וכמובן גם מעניקה להן ביטוי ויזואלי. היא מסתיימת באזכור הציור ״דמיאן הירסט וג׳ף קונס מתחלקים בשוק האמנות״, שעליו עבד ז׳ד בתחילת הספר.

העבודה על הסדרה הזאת היא גם התירוץ לחיבור שנעשה בין ז׳ד למישל וולבק בחלק השני של הספר. ז׳ד בטוח שמאמר של וולבק על היצירה שלו יקדם אותו, והוא מגיע לביתו באירלנד לשם כך. הם מנהלים שיחה ארוכה על אמנות בעידן הנוכחי ובעיקר על מסחורה, על מעמדו של וולבק בעולם הספרות, על כתיבה ועל יין צרפתי. בסופה של השיחה הארוכה וולבק מסכים לכתוב – בתמורה לציור דיוקן שלו.

הציור, שמופיע גם על עטיפת הספר, הוא של חדר המלון באירלנד, בבוקר העזיבה של ז׳ד. החדר גנרי לחלוטין, בלי הוד והדר ובלי סממנים אישיים כלשהם. אבל, יש בציור דרמה של אור וצל שמסמנת את הרגע הזה, של הצלחת החיבור בין ז׳ד לוולבק, כדרמטית לעלילה של הספר: שני ריבועים לבנים בוהקים וממוסגרים (מראה ותמונה מעל המיטה), צללי המנורה על הקיר הירוק של החדר, העומק של צבעי הקירות ומעל הכל, דמותו של וולבק שכמו מוקרנת ממחשבותיו של ז׳ד על הווילון. זה הבסיס לדיוקן שיווצר בהמשך.

התערוכה מצליחה, היצירות נמכרות בסכומי עתק, והוא אפילו מחדש בזכותה את הקשר עם אולגה אהובתו מהעשור הקודם. זו תמצית העלילה, אבל בין דפי הספר יש כאמור עוד אינספור התרחשויות, שיחות על אמנות, דיונים מורכבים בענייני מכירתה והערך החברתי והכלכלי שלה, וכל זה בעמודים שאף אחד מהם לא נראה כמו קודמו, בסגנונות ציור ופריסה שונים לגמרי.

הפרק השני מסתיים בפגישה נוספת בניהם, פגישה שכמו חותמת לא רק את מערכת היחסים שנוצרה (מאמר = דיוקן) אלא יש בה גם ניחוח של סיכום החיים – של וולבק שחושב על מותו ושל ז'ד שמבין שלא תהיה לו עוד הצלחה אמנותית־מסחרית כמו זו שהסתיימה.

החלק השלישי נפתח בכניסתם של בלשי משטרה אל ביתו של וולבק: ״הסופר הנודע משמש עכשיו מצע לרימות רבות״, מלווה בציור מפורט של מצב הגופה. הדמות המובילה בחלק הזה היא הבלש החוקר את הירצחו של וולבק שיוצר קשר עם ז׳ד. משם הסיפור עוקב אחר ההשלכות של הרצח על ז׳ד, ההתבגרות שלו והתמודדותו עם מקרי מוות אחרים של קרוביו; ובאופן כללי, בחירתו להסתגר מפני העולם באחוזה משפחתית.

העמודים האחרונים הם טעימה מהעבודות המאוחרות שיצר ז׳ד ודיון על חשיבותן לעולם. הוא דוחה מעליו כל פרשנות ליצירותיו ואומר ״אני רוצה לדווח על העולם… אני רוצה פשוט לדווח על העולם…״. ובכל זאת, מעניק לנו המספר את הפרשנות שלו ליצירתו של ז׳ד – ואולי לכל הספר כולו – כשהוא כותב שיצירתו יכולה להיתפס ״כהרהור נוסטלגי בסוף העידן התעשייתי באירופה, ובאופן כללי יותר, בטבעה המתכלה והארעי של כל תעשייה אנושית״. ז׳ד פורש מהעולם כשהטבע משתלט על יצירתו, והדימויים האחרונים, היפים והמהורהרים ביותר בספר, נותנים לכך ביטוי ויזואלי־פואטי.

שבעה שירים

החוברת ובה שבעת השירים היא סיפור אחר לגמרי, וכולה ציורים צבעוניים, מלאי רגש והתרחשות. במקור, השירים התפרסמו וממשיכים להתפרסם מידי חודש בירחון קומיקס בשם ״שרלוט״. שפת הקומיקס של הקובץ הזה ישירה, ברורה ואפילו אחידה: כותרות השירים כמעט מתחבאות בחלק העליון של העמוד, בין שניים לארבעה פריימים בכל עמוד (עם חריגה אחת), פריימים ריבועיים סדורים עם מרווחים לבנים אחידים ביניהם, מילות השירים מוגשות תמיד בריבועי טקסט שמרחפים מעל הפריים המאוייר.

השקט העיצובי הזה והכמות המדודה של השירים והטקסט – בעיקר אחרי הקריאה ברומן שהיה הכל חוץ משקט ומדוד – איפשר לי אורך רוח לקריאה וקריאה חוזרת.

בשיר ״כביש מהיר״ הנוף מוכתב כבר מהשורה הראשונה (״חסר תקווה על כביש מהיר״), נסיעה לילית על כביש חושך סמיך מקיף הכל, האור מגיע רק מפנסי המכוניות החולפות ותאורת לוח המכוונים. הקצב איטי, על אף הכביש המהיר, זהה לקצב המחשבות שחולפות בראשו של הדובר: ״איבדתי את מנין מתינו / הכריזו על הפסד כביר / גבול הצפון לא בידינו״.

הקצב שמכתיבה קריאת השיר הולמת את המעברים בין הפריימים. שני צידי המשוואה מעודדים לקריאה איטית ומהורהרת, שלא מצריכה שום הקשר חיצוני, רק להשתהות ברגע

לא ברורה המלחמה, לא ברורים האויבים, ברור רק שההפסד הוא משום שלא היתה כל מטרה למלחמה, לא היתה שום עמידה מולה. הסיטואציה היא כזו מוכרת כל כך, של נסיעה על כביש מהיר בחושך, תוך הרהורים שקטים ואקזיסטנציאליסטיים. חמישה פריימים נמשך השיר, ובאחרון נפתח האופק, והדימוי כמו נאבק במילות השיר שלא מסתיים בתקווה, נאבק לראות את האור הטבעי המפציע.

כמו ברומן, שבו דמותו של וולבק היתה נוכחת, גם במקרה הזה היא מופיעה ברוב השירים המאויירים. כך בשיר הראשון ״בטרם בוא זִקנה״ – בחציו הראשון הוא כותב ״בטרם בוא זקנה, ראיתי ממלכות […] ידעתי חרדה, תסכול ותאווה״. בחציו השני יש השלמה עם הקרבה אל המוות: ״ולא נותר עוד זמן לחלומות חולפים / בחרתי בחיוך סתום, מוזר וקל״. זה שיר שמילותיו חשופות וכנות כנראה, אבל האיור חושף אפילו יותר: כל כולו מלווה את בן דמותו של וולבק, אוכל לבד במסעדה מהירה, עלובה למראה, קמטי פניו עולבים בו.

הקצב שמכתיבה קריאת השיר הולמת את המעברים בין הפריימים. שני צידי המשוואה מעודדים לקריאה איטית ומהורהרת, שלא מצריכה שום הקשר חיצוני, רק להשתהות ברגע. החידתיות היא חלק מהקריאה, לא הכל חייב להתפענח כאן – וזה בסדר גמור. היופי של המילים והדימויים יכול לזהור באי בהירותו.