״על התנועה בזמן הזה״: מסע שוטטות בחברה הישראלית
- Dekel Shay Schory
- 12 ביולי
- זמן קריאה 5 דקות
כרמל הררי יוצאת למסע, פוגשת דמויות, משוחחת איתן ומנהלת דיאלוגים עם טקסטים שונים, בספר שיצא כפרויקט גמר בבצלאל. זהו קול מעניין של יוצרת שמבקשת לתת משמעות לעשייה שלה ולנוכחות שלה - במקום ובזמן הזה
כרמל הררי | על התנועה בזמן הזה, הספר ראה אור כפרויקט גמר במחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל, 2024
פורסם בפורטפוליו, 13 ביוני 2025
״ספר זה הוא תגובת הנגד שלי – החלטתי שאני לא יכולה יותר עם ההתכנסות שלי למקום הנוח. המציאות הזו נמשכת יותר מדי זמן. לקחתי את עצמי החוצה, יצאתי למסע שוטטות בחברה הישראלית״. כך מסבירה בבירור כרמל הררי את המוטיבציה שלה לכתיבת על התנועה בזמן הזה, כבר בתחילתו.
מבחינה נרטיבית יש תנועה של המספרת־חוקרת שעוברת בין חלקים שונים בחברה הישראלית. היא מתחילה את המסע מהמוכר לה ביותר, בעיר תל אביב שבה נולדה וגדלה. היא עורכת שיטוט קצר ברחובות הסובבים את בית הוריה, את כיכר דיזנגוף, את הרחובות הסמוכים, את הנוף האנושי סביבה, וכותבת: ״אני מכירה את עצמי. המשבצת שממנה בקעתי ברורה״. בהמשך רצף ציורים מלווה את הררי והוריה בדרך אל הפגנה בקפלן. נחשול האנשים הולך ומתגבר ככל שהולכים מזרחה.
הספר מלא תנועה לא רק משום שהוא ספר מסע בין מקומות ואנשים, אלא בעיקר בגלל האיכויות הוויזואליות שלו. האיורים הם בצבעי מים בגווני שחור־חום, ובמשחקים של דיו במרקמים שונים. משהו בנוזליות של הצבע, בבועות, במימיות שלו, מדויקים לכוונה של הספר.
גם הבחירה לייצג את הקול של הררי בכתב יד (לעומת דברי המרואיינים וקטעי הספרים המצוטטים המובאים בדפוס) מגביר את התנועה. הקול שלה ברור ונוכח אבל גם מהוסס, מחפש, שואל, זולג ולא חד־משמעי. הקול שלה כתוב בעפרון אפור, הקול של המרואיינים בדפוס שחור.
עם אלון, שלמד אדריכלות, היא משוחחת תוך כדי הליכה בטכניון בחיפה, ש״בנויה כמו אצטדיון שסובב סביב הים״, על ההבדלים בין ערים והתחושות של האנשים בתוכן. בכליל היא מדברת עם דני, ממקימי היישוב, והם מדברים על היאחזות בקרקע שאינה קשורה במשיחיות, על ההישארות למרות הכל.
אחרי כמה טקסטים שמדברים על חציית גבול היא משוחחת עם ירדן, שעלתה לארץ כדי להיות חיילת בודדה, שירתה בשטחים ובתחילת המלחמה עשתה מילואים במלונות המפונים בירושלים. היא מדברת איתה עם הבחירה להגיע לישראל, על הקושי להכיר באמת ומקרוב את הכיבוש ואת משמעויותיו.
הרגעים הליריים והאישיים הם הפואטיים ביותר. אלו הרגעים שבהם הקול של הררי נשמע בשילוב שבין המילים שלה לבין הציורים. היא מציירת יפה כל כך את ההליכה להפגנה מכוח האינרציה, כי זה הדבר הנכון. את הנהלים, את ההרגלים, את השגרה שבלצאת מהבית לטובת העניין ולהצטרף לעוד המוני אנשים שחושבים (״המעטים הופכים המון. החולצות של האנשים הופכות אחידות. המסר מגוון אך ברור״).
זו לא צעדה שיש בה כוח – אלא ריפיון. הולכים כי צריך, לא כי יש אמונה שאפשר לשנות. הציורים האלו גרמו לי לחשוב, להאט ולבחון איך אנחנו נראים, דווקא כי זה איור כמעט בלי אג׳נדה. אלה הם בדרך כלל הרגעים שבין השיחות, עם מעט מילים והרבה איורים, והם נהדרים.
ראיון בולט מתרחש דווקא בקניון עזריאלי, שבו היא פוגשת את דניאלה מבארי. היחס של שתיהן אל המרחב הזה שונה בתכלית והקשר ביניהן נוצר בעקבות הציור שציירה הררי לפרויקט זיכרון עוטף. זה אחד הראיונות הקצרים בספר, ויש בו עדות ישירה של דניאלה על יום הטבח בבארי ועל כל מי ומה שאיבדה שם, אבל גם פרספקטיבה על תחושת ההפקרה וההזנחה, חצי שנה אחרי אותו היום.
הציורים של בארי שמלווים את השיחה מציירים את המרחב שעליו מדברים ושכבר בעצם לא קיים יותר. הם נראים מוכרים כל כך, מהדהדים את תמונות הקיבוץ החרב שכולנו מכירים מהתיעוד.
דיאלוג עם ספרי הגות ופרוזה
אחת מנקודות המשיכה של הספר הזה היא שהכותבת שלו מאוד צעירה. ההתבוננות שלה בעולם היא התבוננות שמבקשת להיות נקייה, פתוחה, לא מוטה. היא כמובן לא תמימה או ילדית, אבל יש פערי ידע ופערי תפיסה בינה לבין חלק מהמרואיינים המבוגרים ממנה בהרבה. זו נקודה שאני מציינת לחיוב מבחינת התוכן והכנות, אבל יש לה גם חסרונות מצד ההפקה.
ברור שהספר נהנה מחופש של פרויקט אישי ולא מסחרי, אבל חלק מהשיחות מתארכות ומאבדות מהחיות ומהכיוון שלהן, והיו יכולות להתחדד עם עריכה. יש בו כמה טעויות כתיב או טעויות הקלדה וכדאי היה להעביר אותו עוד עין מקצועית שתדייק את החלקים הללו באופן שיחמיא לספר, ימקצע אותו, אבל עדיין ישאיר אותו רענן וחופשי בעשייה שלו.
הספר מורכב מכמה חלקים: כפולות שהן הסיפור של המחברת, עמדתה, ההתבוננות שלה והמבט שלה אל הנוף הגיאוגרפי והאנושי. כל פרק מתחיל עם משפט שמנחה את הקריאה בו (״על הלקוי, הממסדיות וההתנגדות לה, על טוב ורע״, לדוגמה) ותיעוד של מקום השיחה, התזמון שלה ושמות המרואיינים.
בספר משולבים הרבה קטעי ספרים, ספרי הגות או פרוזה, מתורגמים או בעברית. גם איתם היא מנהלת דיאלוג: מסתירה קטעים לא רלוונטיים, מאירה שורות חשובות, מסמנת שורות בעפרון, מדגימה את אופן הקריאה שלה ומכוונת את הקוראים בהתאם.
מתבקש שיש בו שפע ציטוטים מתוך ״חלל וכו׳: מבחר מרחבים״ של ז׳ורז׳ פרק, ״המשוטט״ של ולטר בנימין וגם ״נדודים״ של אולגה טוקרצ׳וק. הספרים הללו בכלל, והקטעים מתוכם בפרט, נותנים לשיטוט של הררי את הכובד, החשיבות וההצדקה לשיטוטיה. באותו ההקשר גם ארנה קזין וקטעים מהמסה ״על הנוחות״ מתאימים מאוד, אם כי אולי מקבץ המסות המצוין ״איך להישאר״ היה יכול להרחיב קצת יותר את הדיאלוג של הררי עם שאלת ההיאחזות במקום המוכר, במרחב הישראלי.
כל הציטוטים מהספרים נכונים למסע שהכותבת מבקשת לעשות ומתאימים כבסיס ליציאה למסע. המקום היחידי שבו התעוררה בי תהיה היתה בכל פעם שהופיעו קטעים מתוך הספר ״פה ושם בארץ ישראל״ של עמוס עוז.
עוז ראיין לאורך עשרת פרקי הספר א.נשים מהחברה הישראלית והציג פנים שונות בחברה במסעותיו בשכונת גאולה בירושלים, בבית שמש, בהתנחלות תקוע, ברמאללה, במושב ובעוד התנחלויות. בעמ׳ 31 הררי מציבה זה ליד זה את ניסוח הפרויקט של עוז: ״איני רואה ברשימות אלה ׳תמונה מייצגת׳, או ׳חתך אופייני׳ של ישראל בזמן הזה […] אני הגעתי רק אל מקומות מעטים ואל אנשים מעטים, וגם בהם יכולתי לראות ולשמוע רק מעט מהרבה״.
ההקדמה של עוז ממוסגרת בריבוע מקורקע מצידו האחד, נטוע. היא כותבת ״המשבצת שממנה בקעתי ברורה״, ואז מביאה את דבריו של עוז כמו אומרת – את זה אני מכירה, זה המקור. הררי לעומתו כותבת ״אחת מההחלטות שקיבלתי על עצמי ביציאה החוצה, הייתה לבוא אל אנשים שונים ומגוונים […] ולנהל שיחה. שיחה ולא ראיון״.
הראיונות של עוז התפרסמו בעיתון ״דבר״, ועל אף שבראיונות עצמם הוא לא נטה להתווכח עם המרואיינים אלא אפשר להם לפרוש את משתנם, בספר הוא מתח ביקורת על הדברים, סיכם אותם והביע דעה. מכיוון שהעשייה של הררי לוקחת השראה ברורה מזו של עוז, יש כאן היאחזות באילן גבוה שמצריך בירור נוסף.
מעבר לתגובות המיידיות בשיחות, רק מעטות מהן מעוררות אצלה מחשבה רפלקסיבית לאחריהן, וכשזה קיים, זה תורם מאוד לקריאה. אחרי השיחה עם אלעד – בן הדוד של הררי שגדל כחילוני וחזר בתשובה והיום גר עם משפחתו בבני ברק – שיחה שמעוררת בה התפעמות, היא עורכת רשימה של כל המושגים שעלו בשיחה ומרכיבים את תפיסת עולמם.
קטע נוקב של עמוס עוז על הכיבוש מופיע דווקא אחרי עדות של ירדן, שעלתה לארץ כדי להתגייס ומצאה עצמה בשטחים כחיילת. הקטע מסתיים (לפי הקריאה של הררי) בדבריו של יואל בן נון ״מלחמה היא דבר נורא, אבל יש דברים נוראים ממנה. עמים קמים ונולדים במלחמות. בלי יוצא מן הכלל״. החיבור הזה עוצמתי (אבל נדיר) ומחדד את הצורך לשמוע גם את הררי, לא רק את מרואייניה.
הררי מציעה בספר קול מעניין של יוצרת שמבקשת לתת משמעות לעשייה שלה ולנוכחות שלה במקום ובזמן הזה. יש במעשה הזה אומץ. היא מנסה להבין את המציאות דרך הכלים שעומדים לרשותה, לבקש למפות גם את אזורי הכאב של המרחב, ולהכיר לעומק גם את מי ששונה ממנה באופן מוחלט. ההחלטה שלה לנוע, דווקא בזמן הזה, היא התמודדות כנה עם המורכבות של המרחב.
תגובות