ערד 95: יצירה לירית ועמוקה בסגנון ויזואלי יחודי

גלעד סליקטר חוזר אל האסון הנורא של פסטיבל ערד, ברומן גרפי שזכה לאחרונה במקום הראשון בפרס נבון לקומיקס. התוצאה היא סיפור שלם ומגובש של התמודדות פרטית עם טראומה, שהיא גם שבר דורי.

פורסם בפורטפוליו, 7 בספטמבר 2024

גלעד סליקטר, ערד 95, הוצאת כפולה, 2024

״ערד 95״ הוא עיבוד גרפי לטראומת נעורים שנשא המאייר גלעד סליקטר מאז אסון פסטיבל ערד. בשלושה פרקים, כל אחד מהם בקצב, צבע ומשקל שונה לחלוטין, הוא עובר מחדוות הנעורים, מהחופש המוחלט שהיה בפסטיבלי נוער בשנות ה־90, אל הנוכחות באזור האסון ואז אל ההתמודדות המיידית עם מה שקרה.

הספר, שזכה לאחרונה במקום הראשון בפרס נבון לקומיקס, הוא יצירה לירית ועמוקה. הסגנון הוויזואלי היחודי מדגיש את התום שנגדע, את ערפול התודעה והטשטוש; את רגעי הדוחק שהופכים לרגעי הכרעה, בין חנק להיחלצות, בין ויתור לבין מאבק. כל מי שהיה פה בשנות ה־90, וודאי מי שהיה אז ״נוער״, יבין בדיוק לאן הולך הסיפור, אין הפתעה פה, אבל יש כל הזמן תקווה שהנערים שבמרכז הסיפור ינצלו איכשהו.

פתיחת הספר מלווה את הכניסה של הנערים והנערות אל העיר ערד, ״קצה העולם״. התפאורה מדויקת לזמן ולמקום; שלטי הכניסה לעיר, שלטי ההכוונה בשטח הפסטיבל, דיסקמן עם אוזניות קשת ממתכת, והפוסטרים עם הגמל השר. בני הנוער בהמוניהם משתלבים בנופים של העיר, הופכים לחלק ממנה, בין הבניינים למכולות.

הקהל חסר פנים או חסר תווים מזהים, למעט הדמויות המרכזיות. מידי פעם מופיעות דמויות קצת יותר מבוגרות שנטמעות בקהל או מתבוננות בו מהמרפסת או מהרחוב, אבל סך הכל יש פה קהל של בני נוער, יושבים, עומדים, הולכים, מנגנים בגיטרה, קןראים מעריב לנוער, מכרים ונפגשים. יש ערימות של חבר׳ה על הדשא.

גלעד, אופיר ואריאל מאזור רחובות, מצטרפים אל ניר, נטלי ורוית החיפאים. עם חולצות גזורות וגופיות הם מחליפים מחשבות על מוזיקה ומעבירים סיגריות. המתח והחיבור גלעד לנטלי מורגש. הוא מראה לה ספר סקיצות ישן שהביא איתו. היא מתבוננת בציורים בעניין, שואלת שאלות.

בחלק הזה, קצב ההתרחשות איטי מאוד. אפשר להרגיש את השמש החמה של המדבר והקיץ. מחשבות על נשיקה ראשונה מתערבבות עם חישוב מעט הכסף שיש להם והתלבטות האם יספיק לשתייה ולאוכל. הם מסתובבים ביריד בין דוכנים של צמות, חולצות, תירס חם ותכשיטים.

כולם מדממים את הטראומה

החלק השני של הסיפור מתחיל בהליכה הארוכה לאתרוק, מקום ההופעה של להקת משינה. ככל שהם מתקרבים לשם הצפיפות גוברת, ובמקביל יש שתיקה שנכפית על המשתתפים ובהתאמה גם על הקוראים. בעשר כפולות מתוארת ההליכה לאיבוד בהמון, המעבר מצפיפות הגיונית לצפיפות שפירושה אסון. ברגע, ברור שמדובר במצוקה גופנית, ברעב לאוויר, בסערת הנפש. גלעד נופל, דורכים עליו, הוא מנסה לקום ולנשום.

הקווים הופכים משרטוט עדין לקוו עבה ושחור, הגופים סביבו הופכים ליער של שחור. ברגע מסוים העיניים שלו משחירות גם הן ובעמוד הבא פתאום מתרחבים השמיים והוא רואה בלון (ברגעים האלו הגוש הופך שוב לבני אדם מובחנים), אבל אז שוב הדחיסות עולה, אנשים מועדים, והוא מוצא עצמו בתוך ערימת גופים על הרצפה, ידיים ורגליים, ראשים וגוף נדחסים זה לתוך זה, ומעליהם רגליים נוספות. בזכות הפורמט של פריימים בודדים בכל עמוד והעלמות המילים, יש תחושה של מהירות, של דפדוף מהיר כדי לעזור לנער להיחלץ מההמון.

ברגע מסוים מושטת לו יד מהצד השני של המחסום, שומר מנסה למשוך אותו החוצה, אבל נכשל. הוא שוקע בחזרה אל תוך ההמון, אל תוך השחור, מתנתק אל הריק הלבן. איכשהו, הוסר הלחץ, איכשהו הוא חוזר לנשום אוויר. המציאות סביבו התהפכה מגוש אנושי למראות של ניצולים מאסון. גדרות שנפלו על הקרקע, כמה נערים זרוקים על הקרקע, מישהו מושיט בקבוק מים, נוף הרוס סביבם.

מבוגר כלשהו (מדהים כמה מעט יש וכמה הם חסרי יכולת לסייע) מכוון אותו פנימה אל ההופעה כדי לעשות סדר. בכפולה אחת, הוא רואה את המציאות החלופית, המציאות שמתרחשת כעת עבור אלפי בני נוער, ומה שהיה אמור להיות גם בשבילו שיא של הנאה ממוזיקה ומהנעורים: להקה על הבמה, לילה מסביב, אלפי מבלים.

ידיים ורגליים, ראשים וגוף נדחסים זה לתוך זה, ומעליהם רגליים נוספות. בזכות הפורמט של פריימים בודדים בכל עמוד והעלמות המילים, יש תחושה של מהירות, של דפדוף מהיר כדי לעזור לנער להיחלץ מההמון

לידו פתאום, אריאל מחזיק את הרגל ומספר לו שהוא לא יכול לעמוד. גלעד מבקש עזרה מהברמן וברגע מסוים הוא מניח יד על העורף שלו ומגלה שהיד מלאה דם. זה רגע שבו הצבע נכנס לסיפור. הוא מתחיל להבין את המציאות, לצאת מההלם ולהתחיל לפעול. הכל נזיל, הכל פצוע ולאט לאט מפריים לפריים המבט מתרחק וברור שזו לא חוויה בודדה של גלעד והחבר שלו אלו שזו טראומה כוללת.

הוא מושיב את אריאל באוטובוס, סביבו כולם מדממים את הטראומה, כולם מסומנים בצבעים שמסמנים את הטראומה. גלעד בוחר להישאר בערד, בוחר להבחין את עצמו מהשאר. בפריים האחרון של הפרק הזה האוטובוס מתרחק, עמוס בצבע, וגלעד נותר מאחור, הצבע רק מקיף אותו, כמו הילה של הגנה, של הימנעות.

בפרק האחרון גלעד בוחר לחזור למאהל, לחפש את נטלי, אולי כדי לבחור באהבה הצעירה על פני ההתמודדות עם הטראומה, לפחות כרגע. הוא מבין שכדאי שיתקשר להוריו ונעמד בתור ארוך עם טלכרד כדי לטלפן מטלפון ציבורי. הוא מספר מעט מאוד לאמא שלו, קצת יותר לאבא שלו, ואז עוד קצת לנטלי בטיול לילי בעיר.

הוא מספר לה ביותר פרטים מה הרגיש ומה קרה, ונטלי מספרת לו על חוויה שבה הרגישה היא על סף טביעה בכנרת. כך היא עוזרת לו איכשהו לנרמל סיטואציה לא נורמלית. בחלק הזה הטראומה מלווה אותם כמעין ענן, ואז ערפל, ואז היא איכשהו מתפוגגת. לא מוכחשת, נוכחת, אבל מתפנה מקום לדבר מה חדש. הם מרוחקים מכולם, מחובקים וקרובים בשק שינה אחד, והשיחה נחתמת בנשיקה.

שני עמודים שחורים חותמים את הספר כולו, באחרון מוקדש הספר לאיטן פלד, נעמה אלקריב וחן יצחק, שנהרגו באסון הזה. ההקדשה הזו מזכירה שהטראומה הנזילה שתוארה בספר היא ממשית ולא בדיונית, רגע אמיתי בזמן, ואנשים שהיו ואינם עוד. מפתיע לגלות עד כמה הטראומה הזו נעלמה מהתרבות הישראלית, אפילו שהתרחשה בתוך־תוכה.

הניסיון רב־השנים של סליקטר כמספר גרפי השתכלל בספר הזה ליצירה שהיא סיפור שלם ומגובש, להתמודדות פרטית עם טראומה, שהיא גם שבר דורי: שבר של אובדן אמון במבוגרים, בארגון ובמערכות שאמורות לדאוג שיהיה בסדר, לא רק להגיד את זה.