יומני י״ב: השנה שהיא רק תחילת החיים כפי שהם

ספרה הראשון של איה טלשיר בעברית הוא רומן גרפי חדשני מבחינת הסגנון הציורי שלו, שכולל כל מה שנהוג אולי להסתיר ולא נוח לדבר עליו: סמים, אלכוהול ומיניות; דיכאון, אכזבות והקשר עם ההורים

פורסם בפורטפוליו, 15.12.24

יומני י"ב, איה טלשיר

איה טלשיר, יומני י״ב, הוצאת טל־מאי, 228 עמודים, 2024

יומני י״ב הוא רומן התבגרות קלאסי מבחינת הסיפור שלו, וחדשני מבחינת הסגנון הציורי והתחושה שאפשר לאוורר את הכל, גם את מה שנהוג אולי להסתיר (סמים, אלכוהול, התנהגות מינית בגיל הנעורים); וגם את מה שלא נוח לדבר עליו (דיכאון, הורים ומתבגרות, אכזבות). על אף שזה לא רומן הביכורים של טלשיר – קדם לו Deux Ans dans les rangs שראה אור ב־2022 בצרפתית ומתאר את שירותה הצבאי – ועל אף שהוא לא בהכרח מתאר את חייה של המחברת, הוא נקרא כיומן אותנטי וקרוב.

שפע (יחסי) של יומני נוער גרפיים נמצאים בשנים האחרונות על המדפים. אפשר לחשוב לדוגמה על ספרי ההתבגרות של אל־עד כהן קניגסברג או של טוהר שרמן־פרידמן, שאפילו הקומפוזיציה על העטיפות של שלושת הספרים הללו דומה: הנער או הנערה בחזית, על רקע הסביבה הגאוגרפית או החברתית. אפשר היה להזכיר גם את ספרה של קרינה שור, Silence, Full stop אבל הוא נמצא בעיני במדף משלו. במקרה של טלשיר, העיר הכל־ישראלית לא מוגדרת במדויק. מאחורי גאיה (ומחברת הסקיצות) יש בניין שיכון, עמודי חשמל ומגדל מים. עיר ישראלית בשרון, אבל הספציפיות לא חשובה כאן.

הייחוד הבולט של הספר הזה הוא הסגנון. האופי של הדמויות, כלומר הקו שמצייר אותן, הוא בדרך כלל מפורט מאוד, עם השפעה ברורה של מנגה

ואנימה. זה בא לידי ביטוי בפנים של הדמויות, בהצללות ובהארות עליהן ועל השיער, בדגש על העיניים וההבעה בהן אבל גם באיורים הנלווים לפנים.

כשיש דגש על כמה יוני נפלא, הרוך מפניו ושיערו קורן. כדי להביע עד כמה הזוג מאוהב, האוויר סביבו מלא בלבבות וכוכבים מנצנצים. זה קשור גם לרגעים קומיים במיוחד או הזויים במיוחד שיצויירו בקו אחר, משועשע; לרוב בפריים בודד.

המדיום הספרותי כאן הוא יומן שמוקדש ״לנערות שהיינו״. ההגדרה מופיע בכותרת וגם ברורה מתוך הסידור על פי חודשים, מהקיץ שלפני, ועד חודש יולי של סוף י״ב. במרבית המקרים יש היצמדות לנקודת המבט של הנערה הכותבת יומן (כלומר בלי רטרוספקטיבה מאוחרת) ונדמה לי שהעמדה הזאת תשרת אותו היטב אל מול קהל הקוראות והקוראים שנמצא בשלבים הללו בעצמו.

הבגדים תקופתיים, גם המוזיקה שמלווה את הספר (יש פלייליסט בתחילתו) מכוון לעשור מסויים, אבל היא מצליחה להתייחס כמעט לכל חווית נוער שמוכרת כנראה לכולנו: יש פה אלכוהול וסיגריות, נשיקה ראשונה ו״פעם ראשונה״, פיג׳מות ילדותיות ו״בית ריק״. יש בגרויות ופרויקט גמר של המגמה, רישיון נהיגה ונהיגה עם מלווה.

המסע לפולין בתחילת השנה מעלה אמנם שאלות בנוגע לישראליות, ליהדות, למשפחה שלה ולעוצמת הרגשות שהיא מסוגלת להביע (לא הרבה), אבל רוב ההתמודדות היא חברתית, בין מסיבת אלכוהול באחד החדרים, להתאהבות ראשונית ביוני. הזהות שלה היא דיון צדדי לחלוטין, נלווה ללימודי בתיכון ישראלי. במקום אחר ובהתנסות הראשונה עם וויד, גאיה הכי מוטרדת מהעתיד: ״אבל מה עם הצבא? הם לא ידעו את זה?״.

כאמור, גאיה לא עסוקה בשאלות זהות כמו שהיא עסוקה במעגלים החברתיים שלה. שני הצירים העלילתיים המרכזיים כאן הם מערכת היחסים המשולשת של גאיה עם שירה והילה (ובעיקר עם הילה), ומערכת היחסים עם יוני, החבר הראשון. האם תשאר נאמנה לשלישיית החברות שלה או לקשר שהולך ונרקם עם יוני? האם היא שייכת למעגל של החבר׳ה ממגמת האמנות או שלא?

לא מעט מסיבות מתוארות כאן בפירוט, ברובן יש חטיפים ואלכוהול זול, פריצת גבולות וחצייתם לאזורי סכנה. אבל, וזה משמעותי, שום אסון איום לא קורה, בסך הכל (״בסך הכל״) נערות ונערים שצולחים את שנת י״ב. כמעט כל מסיבה נגמרת בבית מטונף ומבולגן, ביותר מידי אנשים שנשארים לישון, ולפחות פעמיים המסיבה נגמרת בהתנהגות מסוכנת של הילה שגאיה צריכה להציל אותה מעצמה ומאחרים.

הקשר בין שלישיית החברות נפרם ומתהדק לסירוגין. זה קשור אולי בהתנהגויות הקיצוניות של הילה, אולי בכלל בקשר בין גאיה ליוני. ואולי זה פשוט טבעי. שיחה עם הילה מבהירה שהילה מקנאה וחוששת שגאיה תנטוש אותה בגלל הקשר עם יוני, גאיה מבטיחה ״אני ממש מנסה שלא, זה חדש גם לי! אף פעם לא היה לי חבר שאני אוהבת! סתם יצאתי עם בנים מגעילים!״.

בניגוד לסיפורי התבגרות קשוחים יותר, גאיה מתבגרת במשפחה מתפקדת ואוהבת, הם העורף שלה גם כשהם לא נוכחים. הבית מזמין ופתוח, אפשר לשבת עם חברות בחצר במשך שעות.

כשהיא בלחץ לקראת ארוחה ראשונה עם המשפחה של החבר, אמא שלה מסיעה אותה עם עוגת שוקולד שהן קנו יחד. אבל לפעמים, היא מרגישה לא שייכת, קטנה וילדה ביחס להורים ולאחרים הבוגרים. בארוחה משפחתית היא שותקת ומתכנסת בעצמה בלי להבין שהשתיקה מפורשת כתגובת נגד עוינת. הארוחה הזאת עם התחושות המנוגדות מתוארת נפלא.

הציר העלילתי השלישי ברומן הוא ההתפתחות של גאיה כאמנית, בעצם תהליך החניכה האמנותי שלה. מידי פעם היא מופיע עם מחברת סקיצות, מעירה משהו על הרצון לצייר בעפרונות שנוח לה ולא במה שביקשו ממנה לצייר בו. הכל מתעצם סביב העיסוק בתערוכת הסיום, שם היא מתמודדת עם קשיים של אמנית צעירה וזוכה להכרה בסופה.

אחד הרגעים היפים בספר מתרחש מיד אחרי שהיא שוכבת עם יוני בפעם הראשונה, מגע מתוכנן היטב שנעשה ברצון הדדי. היא חוזרת הביתה ומתפנה לשיעורי הבית שלה ברישום. בעמ׳ 137 מופיע רישום שבו יש איזה מבט מאוחר על הסיטואציה, ראייה רטרוספקטיבית: ברגע שהיא מכניסה את עצמה ואת יוני לתוך קומפוזיציה שמכתבת עם ״הנשיקה״ של קלימט, אפשר לראות גם את המגבת מתחת לגופה, את העובדה שהיא חשופה מאוד ביחס ליוני, והמבט שלה, עוצם העיניים שלא לגמרי בטוב בסיטואציה הנוכחית.

כשהקשר איתו מתחזק, היא בעננים. מרגישה כל יכולה ומלאת אהבה, אבל כשהם נפרדים היא מפורקת, הרוסה. על אף שידעה שהקשר לא בהכרח מיטיב איתה, היא קיוותה שהוא ישתפר ולא יגמר.

אחת התובנות שנדמה לי שיש כאן, זה עד כמה הכל מהיר ונזיל בגיל התיכון; היא ״תקועה״ בחדר במסע לפולין עם יערה למרות שהן כבר לא חברות כי הן כבר בחרו שיבוץ עוד בחופש הגדול. היא מתחפשת עם הילה ושירה בפורים למרות שהיחסים שלהן במשבר כי הן התחילו לתכנן את התחפושת כבר לפני חודשים. הרפרנסים שאספה לתערוכה בפסח כבר לא משקפים את מה שמעסיק אותה בזמן העבודה על התערוכה. אבל אלו הרי הנעורים, והרומן הגרפי היפה הזה מקפיד על אותנטיות, לא מנסה להסתיר דבר, וחושף כיצד שנת י״ב היא רק תחילת החיים כפי שהם.