יומני היקר: זיכרונות מאוירים בגלריה אילו

פורסם בפורטפוליו 17 ביולי 2024

התערוכה של קולקטיב המאיירים והמאיירות בטבעון היא תערוכה עמוסה אך מגובשת, שחושפת אותנו לזיכרונות שלהם (ושל אחרים) באמצעות הפורמט האישי והפרטי ביותר שקיים - כתיבת יומן

יומנים: תערוכת זכרונות מאוירים

אוצר: צחי פרבר

גלריה אילו במרכז ההנצחה, רחוב המגדל 2, קרית טבעון

בהשתתפות: אורית עריף, אילנה זפרן, איציק רנרט, בלה פוטשבוצקי, גל שוהם שכטר, דור כהן, דנה לו־יון, ולי מינצי, טליה דריגס, יונתן וקסמן, יעל אופיר, יעל וייס, לי קורצווייל, לימור שנורמכר, מיכל בוננו, מיכל מגן, מעיין תמיר, מעין פרץ, נגה מלצר, נטע קומורניק, נטעלי רון־רז, נעם נדב, נעמה בנזימן, צחי פרבר, רעות בורץ, שחר קובר, שקד בשן, תמי ברנשטיין, תמר בלומנפלד

נעילה: 13.9.24

גלריה אילו הוקמה לאחרונה כיוזמה שיתופית של מאיירות ומעצבים מצפון הארץ, שמטרתם המוצהרת היא לקדם חשיפה לאיור ישראלי עכשווי לקהל הרחב. המיקום, בתוך מרכז ההנצחה בקרית טבעון, יכול להפתיע רק את מי שלא ביקר שם אף פעם – מרכז ההנצחה הוא כבר שנים מרכז תרבות מלא פעילות וחיים.

העובדה שמדובר בקולקטיב ברורה משוטטות בגלריה: לא רק שיש נוכחות על הקירות של כל 19 חברי.ות הקולקטיב, אלא שהם מתחלפים בתפקידי הפקה בין תערוכה לתערוכה. התערוכה הנוכחית היא השנייה שמוצגת מאז נפתחה הגלריה, הפעם באוצרות של צחי פרבר ובהפקה של לימור שנורמכר ואורית עריף.

החלל מכיל בנחת 29 עבודות בגדלים משתנים. כל העבודות הן עבודות איור, אבל מגוון החומרים והסגנונות רחב מאוד. חלק הן קטעים מעבודות מוקדמות יותר, ספרים שכבר ראו אור בעבר ורלוונטיים לנושא היומנים הוויזאוליים: רעות בורץ (יבוא בקלות, 2021), צחי פרבר (המחברות של אייזיק, 2017) ואילנה זפרן (רישומון, 2014). נעם נדב מציג עשרה פרקי קומיקס שאויירו לפני למעלה מ־30 שנה לעיתון מעריב. ויש גם סיפור קצר של שחר קובר שמתפרסם בימים אלו באנתולוגיית הקומיקס ״בלתי הפיך״ בהוצאת ברחש.

בטקסט הפותח של התערוכה, כתב פרבר ש״הדילמות הקשורות לכתיבת יומן והצגתו מוכרות וברורות. אלו דילמות הקשורות בזמן המתואר, בזהות הכותבת, ובחשיפה החוצה. יומן יכול להכיל כרונולוגיה של חיי אדם, ואם הוא נקרא מתוך פער זמן, הוא יכול לתת פרשנות רטרוספקטיבית להתרחשויות״.

לא מעט עבודות השתמשו בז׳אנר כתיעוד של זמן בהייה, כהפסקה מהזרם של החיים. מיכל מגן מחפשת ביצירתה רגעים שבהם יש האטה בזמן, מה שמאפשר לה זמן לבהייה, ומתבוננת בעיקר בטבע שסביבה. נטע קומורניק מציגה שתי מחברות סקיצות עמוסות ובהן פירות היציאה שלה לטבע. לקבוצה הזו אפשר גם להוסיף את העבודות של בלה פוטשבוצקי ונגה מלצר.

אני לא בטוחה שהפרשנות של ספר סקיצות חופפת לגמרי לפעולת כתיבת היומן, אבל ברור שזו צורה מועדפת על המאיירים.ות, ואולי זה אפילו הגיוני. זה בולט לדוגמה אצל מיכל בוננו, נטעלי רון־רז ושקד בשן שמסבירות בטקסט הנלווה שהרכיבו את האנסמבל המוצג מתוך האוסף הפרטי שלהן, כשהסלקציה וההצבה יחד הן שממשמעות את העבודה. יונתן וקסמן בורח מהמציאות הנוכחית באמצעות חזרה למסע מרוחק במקום ובזמן. הציורים שלו מהודו הם עדות להיקסמות שלו מהעולם החדש שנגלה לפניו.

יומן המסע של ולי מינצי הוא כנראה היצירה בהיקף הגדול ביותר שמוצגת בתערוכה. בתוך שולחן זכוכית גדול מוצגים עשרות דפים מהמחברת שלה, שליוותה אותה ממפגשים בהפגנות בטבעון למסע בפורטוגל, ומכיל גם זיכרונות מהילדות ברומניה. על אף ששהיתי זמן ממושך מול השולחן, הרגשתי שזו העבודה היחידה שהעומס שלה גדול מדי בתוך תערוכה קבוצתית.

יומן מלחמה באופן הרחב ביותר שיש

הזמן הזה, מלחמת אוקטובר, מופיע בכמה עבודות. ״יומן מלחמה״ של יעל אופיר מתייחס למצב הנוכחי, אבל מתוך ריחוק אסתטי חשוב שמאפשר חיבור והזדהות. ״כואב לי״, היא כותבת ולכן מנכיחה ביומן שלה דברים יפים כמו זריחה, פרח ויונת שלום. בפריים אחר היא עונה למי שאיבד את התקווה לשלום, ומזכירה שהחלופה היא מלחמה.

היומן כולל עשרה איורים שהתלייה שלהם בתוך לוחות זכוכית מחמיאה להם מאוד. העבודות צבעוניות, יש תחושה של מאבק בין הרצון להוסיף יופי, צבע ואופטימיות לבין המחשבות העצובות, הכואבות. ההתנגשות הזאת מוסיפה לנפח של העבודה המרגשת הזו. מקטעי הצבע, מיעוט המילים, הגיוון במספר הפריימים בכל עבודה – כל זה מאפשר לשתף באופן איטי שמזמין השתהות במחשבות האלו. יומן מלחמה באופן הרחב ביותר שיש.

ההצבה של העבודה של אופיר ליד ״צו 8״ של מעיין תמיר מדגימה היטב את הריחוק של העבודה של אופיר מהסיטואציה הקורקרטית. הן שונות לא רק בסגנון הוויזואלי אלא בעיקר בסנטימנט. מתווספת לכך עבודתה של יעל וייס המתארת את המציאות של החיים על קו התפר בסדרה לילית ומעוררת חרדה.

בכל פעם שיש פער בין מי שכתבה את היומן לבין מי שמציגה אותו כעת, אפשר לתהות לגבי הזכות של אדם אחד לחשוף את נפשו של אדם אחר. אצל טליה דריגס מוצגים שלושה קטעים מהיומן שאמהּ כתבה בזמן ההריון איתה ומעט אחרי הלידה. כתב היד של האם, מהיר, מחובר, לא תמיד ברור, מגיע לצופה כל הדרך מ־1992.

האם כותבת ״רציתי דווקא לספר לך איך היה פה לפני שהגעת. כל מיני תחושות מחשבות הרגשות וכאלה. ועכשיו את זזה כל כך חזק בתוך הבטן. אני כל כך מסוקרנת מאיך תהיי. ותִרָאִי״. בתמונה השנייה התינוקת כבר כאן, בעריסה ורגעי השקט והשובע הם רגעי אושר. בתמונה השלישית הילדה גדולה יחסית, משוחחת עם האמא. אולי בגלל זה היומן כבר עובר להתייחס אליה ולא לחויות של האם. היא מדריכה אותה להתבונן, להנות מדברים, להשמיע קול.

שלוש התמונות, תלויות בציר אנכי, משתמשות באותו הרקע ואותם הצבעים כדי לצייר את הקשר. המילים משתלבות ברוגע בין הדימויים הוויזואליים. במקרה הזה ליומן האישי והאינטימי יש נמענת אחת, הבת. כתיבת היומן אז וציור הסיטואציות היום מאפשרות להניח את האם והבת כיוצרות שוות של סיפור החיים הזה.

אצל דריגס, הטקסט היה קיים בצורתו הגולמית. הסיפור של סבתה של מעין פרץ נמסר בעל־פה, בלי שום תיעוד או תימוכין ויזואליים. הנכדה מספרת את סיפור העלייה לארץ של סבתהּ, משלימה מתמונות מהתקופה המתאימה, את התמונות של סבתא שמחה שהיו קיימות רק בזכרון המשותף בניהן. איור פניה של סבתא כילדה, כתיבת ספר עם הסיפור שלה, כל אלו נותנים תוקף, משאירים חותם. מעין יצירת יומן שמעולם לא נכתב וצריך היה להיכתב.

הפער הבין־דורי הזה נוכח גם בוויטרינה שמציגה גל שוהם שכטר, כמו מנסה לתפוס את הזיכרונות שנוצרו ונאספו בבית הוריה, ובשיחות המאויירות של דנה לו־יון עם אביה על בורמה, שממנה הגיע לישראל.

כתיבה רטרוספקטיבית על הגיל ההוא

כתיבת יומן היא דבר אחד. הצגתו בפומבי, על אף המוני תקדימים בתרבות ובספרות, עדיין מעוררת שאלות. טקסט הפתיחה כבר מתייחס לסתירה האינהרנטית בין הרצון ״לכתוב לעצמי״ לבין החשיפה לעיניים אחרות, וזה מתבקש כי הצגה בתערוכה היא הרי ההפך המוחלט מנעילת היומן במנעול קטן.

העבודות של איציק רנרט ותמר בלומנפלד הן קטעי יומן קצרים מרגעי מצוקה במלחמה ובתקופת הרווקות (בהתאמה). ההתבוננות הרטרוספקטיבית בשני המקרים הללו מאפשרת מבט מפוכח וציני על ״האני״ של העבר והווידוי מאפשר לאוורר החוצה את החרדות, הרתיעה העצמית ואת המצב בכללותו.

אינטימי יותר הוא יומן החלומות של אורית עריף. במדיום חריג לתערוכה שרובה עבודות עדינות מבחינת הטכניקה, ציור באדום וכחול בוהקים על לוחות קרטון גליים וגסים, היא מציגה ארבעה חלומות, שכדרכם של חלומות מערבבים חרדות עם מציאות, הווה עם עבר וכדרכה של עריף, נותנים ביטוי לגופני, לעלוב, למורכב.

מעבר לשלושת האספקטים הללו, חשוב להתייחס גם לשילוב בין הטקסט לאיור. הפרשנות הטבעית ל״יומן״ היא מילים, טקסט. לא מפתיע אם כן שבמרבית האיורים משולבות מילים באינטנסיביות משתנה.

יש מי שימעיטו במילים כמו העבודות המעולה של נעמה בנזימן המפגישה בין דימוי של בית לגריד של מחברת השורות ומתקשרת היטב את חוסר היציבות של החודשים האחרונים, או סדרת הדפסי הרשת של דור כהן שחוזר לגני השעשועים של ילדותו. אצל לי קורצוויל השיר המחורז בלב העבודה הוא זכרון מוצפן, כתב חידה שאני מודה שלא פיענחתי.

ויש את מי שישתמשו בבמה כדי לספר סיפור שלם, לבנות נרטיב שלם, לשלב מילים ואיורים ליצירת יומן חד פעמי. היצירה של תמי ברנשטיין, ״מיינא ליבא (אהובה שלי)״, קושרת בין כתיבת יומן לבין קריאת רומן, שהוא בעצמו רומן מכתבים כלומר נושא אופי יומני שכזה.

39 דפי קרטון תלויים על הקיר באופן נרטיבי. בראשון, מעין הקדמה תחת הכותרת המעוטרת מתוך הספר, היא מספרת כיצד בגיל 14 כשהתאהבה לראשונה בבת, היה לה ברור שהיא היחידה בעולם. כשגילתה את ורתר, שהפך חבר קרוב עם כל ההתאהבות הבלתי אפשרית שלו והדרמה, הבינה שיש הרבה אנשים שחשים כך, לפחות מאז 1774.

הכתיבה של יומן ה״ביכורים״ (המרכאות במקור) היא כתיבה רטרוספקטיבית על הגיל ההוא ועל הקשר עם ורתר, כתיבה שמגיעה מהמקום הבוגר, הבטוח והגלוי שבו היא נמצאת היום. יש בעבודה הזו הכל, גם התייחסות לתרבות הגרמנית הזרה, שימוש בחומרי רדי־מייד לטובת יצירת הקולאז׳ים (מתמונה מהאלבום הפרטי ועד לפוסטר של אלביס), שימוש חכם בכל מרחבי הדף שלכאורה יכול להיראות ריק לפעמים אבל בעצם מלא בהתרחשות, וחלקים מהספר עצמו.

הציטוטים הללו הם כאמור לא רק טקסטואליים, אלא גם ויזואליים, מהעיטורים הרבים של הספר. התובנות הבוגרות מתנגדות לתפיסות הנעורים, אבל נבנות מתוכן באופן הכי ברור שאפשר. הספר והנעורים עיצבו את מי שהיא היום. ביליתי זמן ארוך מול העבודה הזאת, יש בה כל כך הרבה.

הכוח של הקולקטיב ליצור מרחב מזמין להצגת יצירות בפני הקהל הרחב, להעמיד במרכז את האיור על כל גווניו, ליצור דיאלוג שנדמה שהוא פורה מאוד בין כל חבריו וחברותיו, כל אלו מעוררים התפעלות. זו תערוכה קבוצתית עמוסה אך מגובשת, שמאפשרת מחשבה נוספת על ז׳אנר מוכר שמקבל טוויסט מרענן.