הרפתקה של גילוי: מסע ההתבגרות של אור סגל

״את מתקרבת להתמזגות של הדרך״, ספר האמנית האוטוביוגרפי של אור סגל, מורכב מסיפורי התאהבות ומעלה שאלות על משיכה ואהבה גאה

פורסם בפורטפוליו 15 באוגוסט 2024

אור סגל | את מתקרבת להתמזגות של הדרך | גלריה מאיה והוצאת ברחש | 2024 | 109 עמודים

 ספר האמנית של אור סגל הוא פרויקט אוטוביוגרפי, כפי שמצוין על הכריכה שלו. האישה הצעירה שבמרכז הספר מתבגרת ומפתחת כאישה וכאמנית, ואנחנו הקוראות והקוראים, מצטרפים לדרך היפה הזאת שמתפתלת בין נופים מלאי משמעות שמתפענחים לאט לאט, עם כל תשומת הלב לפרטים: ההדפסה וההפקה משובחות, הכריכה קשה ומוקפדת וישנה גם אחרית דבר מאירת עיניים של מרית בן ישראל, סופרת, מבקרת ואמנית רב־תחומית. הספר ראה אור במקביל לתערוכה שננעלה לאחרונה בגלריה מאיה, אבל הקריאה בו בהחלט יכולה להיות עצמאית, נפרדת מהתערוכה.

לאחרונה אני מוצאת את עצמי נשאבת אל ספרי אמנ.ית מאוד בקלות, מתמסרת לדימויים, אבל עדיין לא מוותרת על החיפוש אחר הנרטיב, ההצדקה הסיפורית לפורמט של הספר. כלומר, אם זה בצורה של ספר, אם הדפים ממוספרים ורצופים, אם יש התחלה, אמצע וסוף, אני רוצה גם לשמוע סיפור.

״אני אדם ממיין״, כותבת סגל, ומעידה שהיא מבינה את המציאות דרך תרשימים, גריד וצבעים. בהתאם, העמוד הפותח של הספר הזה משרטט את מערכות היחסים שהיו לגיבורה הצעירה בחייה, על פי מיקום גאוגרפי, פירוט גילאים שלה ושל מושא האהבה בזמן ההתאהבות והערות על אופי הקשר.

כך, כשהיו בני חמש בנס ציונה, היא הייתה מאוהבת ברון ותיכננה להתחתן איתו; בגיל 10 היא ומאיה היו החברות הכי טובות (אבל היא בעצם מאוהבת בה); ואת יובל הבת היא פגשה כשהיתה בת 25 בתל אביב. זה אולי לא לגמרי מובן בהתחלה, אבל האופי המינימליסטי של הטקסט הופך את הטבלה למועילה מאוד, מתחבר לחסכוניות של הטקסט לכל אורך הספר. אחרי הטבלה הזאת, מתחילים פרקי הספר, מורכבים ממינונים שונים של טקסטים, איורים ואמרות של אמא.

החיבור בין העלילה הטקסטואלית לעלילה הוויזואלית לא מתפרש בקלות, לא טריוויאלי, לא בנאלי. מבחינתי, זו הזמנה לפענוח שנענתי לה ברצון, ואציע כאן רק כמה מחשבות על החיבורים והסיפורים הללו שקשורות לגוף, לתמרור, לבית ולבריכה.

בחלק הראשון, תחת הכותרת ״מילים״, יש עיסוק בגוף השלם, ביציאה לדרך, בנופי קסם אבסטרקטיים יותר ופחות. הפרק הזה נגמר בגוף השוכב, בשני מנחים. בכל המקרים האישה הצעירה במכנסיים קצרות, גופיית פסים והשיער אסוף בגולגול. היא נוכחת, היא יחפה.

זה קיץ, היא במקום שלה. יש בה שילוב שובה לב בין אישה בוגרת להתנהלות ילדית של הגוף שלה. מרחוק, היא נראית בטוחה, אבל רק כשהמבט מתקרב, נראית הבעת הפנים המוטרדת. התוהה. המילים הפותחות, מכתיבות כיוון לחיים ולספר, הן של האמא: ״אמא אמרה לי שאני יכולה לספר לה הכל. משום מה הרגשתי שאני חייבת. אם אני לא אומרת הכל, אני בעצם משקרת. שקרים עושים לי בחילה״.

אז היא מספרת. עוברת שם־שם, התאהבות־התאהבות, מרכיבה את התצרף של חייה, של התבגרותה. הגוף מגיב לדרך, הגוף מגיב לסביבה. הוא מגיב גם לשקרים ולהסתרות, וכל זה מתקשר כמובן לזהות המינית שבשלב הזה עוד אפילו לא מובנת לה.

הפרק הרביעי החידתי, ״סיבות״, הוא פרק שלא ניתן בו הקשר טקסטואלי, פרט לכותרת שלו. הפרשנות שלי היא שיש שבו בחינה של מרחבי הטבע, של הניגוד לעיר ולבית. רואים בו את האישה הולכת לכיוון חורשה, הצבע החום שלה לא מאיים בהכרח, פשוט שונה.

התגובה הראשונית שלה אל הטבע הוא להישכב בו, הפנים למטה, תחתיה מחטי אורן, פרפר, ציפור. זאת דרך קצת משונה לשקוע בטבע; שפת הגוף שלה קודרת קצת, שפופה־כפופה, מכונסת בעצמה. היא אדישה למרחבים הללו, לתנועות במים, לצבעים המשתנים, לשפע.

בשלב הזה, היא עוברת ליד בריכה באמצע היער, שוות נפש לסיפור שהבריכה מספרת לה. בנתיים עוד אין לה את הכלים להקשיב ולהתבונן. אני מבינה את הפרק הזה בהקשר של התהיות שלה על ההעדפות שלה, על ההתאהבויות. ״סיבות״ מבחינתי זה סיבות להתאהב דווקא במי שהתאהבתי בהן, ולזה אין לה תשובות כרגע.

נקודת המפנה העלילתית היא בפרק ״הפתעות״. ההשוואה בין חברות הילדות, מאיה ונעמה לבין ליאור, הילדה החדשה שהצטרפה בכיתה ו׳, היא תחילת ההבנה והאבחנה. כאן מופיע לראשונה התמרור שנתן לספר את שמו ״את מתקרבת להתמזגות של הדרך״. כפולת העמודים הבאה, יער של התמרורים הללו בשעת דמדומים, מעידה על הצורך להבין את נתיב החיים, הנתיב ששורטט עבורי וזה שאבחר ללכת בו, ואיך הם מתמזגים זה בזה למשהו שלם.

רצף של חמישה עמודים בפרק השישי, מתמקד אך ורק בדלת הכחולה שמאחוריה אור צהוב גדול וחם. רק בהמשך מתברר שהדלת היא הסמל הברור לבית הוריה, למודל המשפחתי שהעמידו לה: נפגשו בצבא בגיל 19, ״יש להם שלושה ילדים, כלבה, ובית עם דלת כחולה״.

הכותרת החד־משמעית של הפרק הזה, אֵבֶל, בשילוב עם הצבעים הקודרים, מעידים שיש כאן תהליך של אובדן ועיבוד. דימוי חוזר של עץ שלם וצל חסר שלו מעיד יותר מהכל על הקשר הקרוב עם ההורים, על הרצון להידמות להם, אבל גם על ההבנה שהיא אחרת.

״אולי יהיו לי הרפתקאות וגילויים, אבל אף פעם לא תהיה לי דלת כחולה״. בסוף החלק הזה היא תנסה להתקרב אל השלולית במה שאני מפרשת כטיוטה בשחור־לבן, כגישוש לקראת הפרק הבא. היא כבר יודעת מה עליה לעשות, אבל עוד לא שם.

הפרק ״סיפורים״ חושף משמעות אפשרית לדימוי של האגם. יש כאן הקבלה בין ההתבוננות באגם לבין ההקשבה לסיפורים (״מעל האגם ביס פלאנט ליאור סיפרה לי על חמש האחיות שלה ועל הבנים שהיא פוגשת. הקשבתי וקצת קינאתי. בבנים וביכולת לספר סיפורים״).

ברצף קצר האישה הצעירה בדמותה המלאה חוזרת (אחרי הרבה עמודים של הופעות חלקיות), מוצאת לעצמה שלולית ומתבוננת בה, בפוזיציה שאי אפשר לטעות בה, זה נרקיסוס של קרוואג׳ו. עם לא מעט הומור עצמי היא כותבת מול האיור הזה ״בגיל 21 התקבלתי לבצלאל ולמשך ארבע שנים לא חשבתי על אף אחד ובעיקר לא על אף אחת; אולי רק על עצמי״. השלולית מתמלאת כתמי צבע וטקסטורות.

מערכת היחסים שלה עם הסיפור, עם השלולית, היא הסיום האופטימי של הספר הזה. אחרי כל השלוליות שהתעלמה מהן עד כה, אחרי כל האמירות של האמא (הנכונות, השגויות, הסותרות, האוהבות תמיד), אחרי כל חוויות החיים שצברה, עכשיו היא בשלה להתבונן באופן אקטיבי בשלולית, להקשיב לסיפור שלה. זו לא התכופפות סטטית־תקועה כמו זה של נרקיסוס, אלא התכופפות של דמותה מלאה של האישה, בצבע, בכל גופה בידיים מושטות אל הסיפור שלה.

הדמות המסתתרת בין העצים שפגשנו על הכריכה הקדמית, התבגרה דרך ההתבוננות בשורת הבתים שעל השדרה (שבאופן מקורי אין בה את מה שאמור להיות בשדרה: שם המחברת ושם הספר), מסיימת בכריכה האחורית בבריכה מרובת השכבות והטקסטורות. הדרכים התמזגו.