היום שאחרי: לדמיין את העתיד שבתום המלחמה

פורסם בפורטפוליו, 31 בינואר 2024

אסופה חדשה ביוזמת ובעריכת חברי חמ״ל איור מתייחסת למה שיקרה, למי שנהיה ולאיך שנתנהל ברגע שאחרי. מטרתם של הטקסטים והאיורים היא לאפשר לנו להסתכל קדימה, אל האופק, ולקוות להתעורר בו ליום חדש

״לא פשוט לדמיין עתיד, לחשוב על היום שאחרי. ואולי דווקא בגלל זה אנחנו יכולים לנסות לעשות את זה״ – כך נכתב בפתח הדבר לאסופה ״היום שאחרי״, יוזמה חדשה של חמ״ל איור. ״לא כדי לברוח מההווה (ספק אם ניתן) אבל כדי להרים ממנו את המבט ולפגוש אופק, לראות שיש מחר, שיהיה יום שבו נוכל להגיד שאנחנו אחרי״.

חמ״ל איור הוא גוף שמאגד כ־400 מאיירות, מעצבים, א.נשי קריאייטיב ועוד, שקם ממש בימים הראשונים של המלחמה. החמ״ל עשה ועדיין עושה הרבה, כשהפרויקט הגדול האחרון שלו הוא האסופה, שערכו רינה ז׳אן ברוך ואור מנגד.

בניגוד ליוזמות קודמות של החמ״ל שמומנו באופן פרטי, האסופה נוצרה בתמיכה של קרן הגר ברקת והמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. היא זמינה כרגע לרכישה בחנויות ספרים פרטיות וגם באתר של חמ״ל איור.

כל יוצר.ת, קיבל.ה יד חופשית ליצירה, כשההנחייה הייתה היחידה היתה לדמיין את ״היום שאחרי״. באנתולוגיה כמו באנתולגיה, יש הבדלים ניכרים באיכות ובחדות של היצירות, אבל האופן שבו חוברו עשרת הטקסטים ועשרת האיורים יחד לכדי קולאז׳ הוא חיבור מעניין, מרגש לפרקים ומעורר מחשבה לכל אורכו.

כל אחת מהעבודות היא עצמאית, והחיבור נעשה על ידי העורכים. כלומר, זו לא עבודה קלאסית של טקסטים מאויירים, או של איור מלווה בטקסט, אלא עבודות אוצרות ועריכה, הנחה של יצירות מז׳אנרים שונים זו לצד זו.

הסדק הראשון במציאות מופיע ב״סיפור ילדים״ של שמעון אדף, שבו ילדה שרואה בסדק שנפער בקיר ביתה ממלכה דמיונית. היא מוקסמת, אבל גם נרתעת מעולם שלא מובן לה. הוריה סותמים את הסדק. אביה משום שהוא חושש ליציבות המבנה, אמה משום דאגה לשלומה, והילדה נשארת להתגעגע. ״חיינו הצטמצמו לסיפור ילדים״, אומר האב בסוף הסיפור ומתאר היטב את המציאות שהתקמטה לכולנו, ״גיבורים ונבלים, רגשות גולמיים, דימויים שקופים, שממתינים לבגרות שתחלץ מהם את מורכבות ההוויה״.

גם בסיפור של מעין רוגל ״מאחורי הדלת הסגורה״ יש סדק בקיר הבית, אבל מה שעוד יש בו היא רוח ששוהה יחד עם בני המשפחה בממ״ד כל זמן המלחמה. המספרת מנסה לשקם את ביתה שלכאורה לא נפגע, רוצה ״לנקות ממנו את שאריות המלחמה״ ומתלבטת מה לעשות עם הרוח, עם הנסתר והלא מובן. הסיפור הזה מתאר בצורה כל כך יפה את ההתמודדות של תא משפחתי עם מציאות מוטרפת, את מערכת היחסים בין ההורים לילדים, ולהיפך.

האיורים שמלווים את שני הטקסטים האלה דווקא לא מתארים סדקים. מול הטקסט של אדף מופיע איור של אסף קליין שכותרתו מקשרת לפסוק המוכר מקהלת (״ואין כל חדש תחת השמש״); מול הטקסט של רוגל ציור של יונה עוטפת בכנפיה בתים אדומי גגות וכלנית (שציירה אנסטסיה קוסטיוק).

בטקסטים ובאיורים בולט הרצון למצוא פתרון או להציע הצעות כמעט קונקרטיות לסיטואציה הבלתי אפשרית. שקד בשן בשלושה איורים תחת הכותרת ״ביחד״ מדגישה את הצבע הוורוד, שהוא כמו מצע לכל ההתרחשויות היומיומיות: חביתה במטבח, ״מותרות״ שהם פרחים ויין, ואהוב או חבר מחייך בנינוחות מהספה. בסיפור ״הד״ של אופיר טושה גפלה, ההשוואות הבלתי פוסקות בין העבר להווה, בין העתיד לעבר – לא מאפשרות התקדמות. ״תרמית הזמן״ הם קוראים למלכודת הזו, שלא מאפשרת לשכוח וגם לא בדיוק לזכור. התשובה היא ליצור אדם חדש, אדם שלא יוכל להשוות בין היום שלפני ליום שאחרי, אדם שיבין את האירוע ההוא, אבל לא בדיוק עד הסוף. וזו הנחמה.

גיבורת הסיפור ״הירושימה שלי״ של רינה ז׳אן ברוך יודעת מה היא צריכה, אבל מתקשה להצליח בכך. היא מחפשת את הספר ״הירושימה שלי׳״ שאבד לה, ויחד איתו מחפשת סדר, הגיון, בהירות. הספרים שלה מכזיבים, המילים שלהם כבר לא נושאות משמעות, אין שום סדר בספרייה ואין בכלל סדר שאפשר ליצור בעולם שנשבר באופן שבו הוא נשבר. למרות הייאוש היא רוצה את הספר, את אותו הספר שהעניק לה את התחושה ש״האסון עוד לא קרה״. גם זה פתרון.

פתרון מכיוון אחר מציע ״המקליט״ של דניאל בלום. המקליט היה בכלל צלם לפני שהכל קרה. אבל עודף הדימויים ואולי גם ההתגייסות של המדיום לטובת החברה, לצורכי הסברה, לכל צורך בעצם – גרמה לו להתרחק מהצילום ולחפש מה להקליט. בשש אחרי המלחמה הוא קנה מכשיר הקלטה ויצא אל העולם לראות מה הוא יכול לשמוע, והצליח לקלוט את הצליל האחד שנותן לו פתרון.

מבחינת צורה, הטקסט המעניין ביותר הוא זה של אור מנגד, בעוד שאר הטקסטים מופיעים בצורה הקלאסית של שיר או סיפור. צורתו, כשמו, ״קינצוגי ישראלי״ – היא מלאכת פירוק והרכבה. הוא נושא תקווה שמישהו יגיע וירכיב את שברי החברה שהתפרקה לה. ההרכבה, כך הוא מקווה, תהיה זהירה, רגישה, תשאיר משהו מהשבור אבל תצליח גם להיות איכשהו שלם בחזרה. לא ברור מיהו או מהו הדאוס אקס מכינה שהלוואי שיגיע, אבל התקווה היא שאם זו תהיה אמא (כלשהי), היא תצליח לעמוד במשימה.

מולו מוצב באופן מתבקש האיור ״קינצוגי״ של איציק רנרט, שבו זר כלניות בתוך אגרטל שבור. כותרת היצירה מעלה בדימיון זהב שמחבר בין חלקי הכד, מוסיף יופי למה שנשבר. אבל אצל רנרט הזהב נראה כמו פלסטר, מסקניטייפ חום שמחבר את חלקי האגרטל.

אולי זו הגרסה הישראלית לתיקון, אולי זה כל מה שאנחנו יכולים כרגע, אבל הנה, זה מחזיק את המים בפנים, זה עושה את העבודה. במקרה הזה היופי לא מגיע מהכד המורכב מחדש, אלא מהפונקציה. מהעובדה שבזכות ההרכבה הכלניות יכולות להיכנס שוב הביתה. הטבע וההתחדשות הם היופי האמיתי.

ספרתי ארבע יונים באסופה הזאת – אחת אצל אסף קליין, אחרת אצל אנסטסיה קוסטיוק. שתי היונים של נועם וקסלר מביעות כנראה הכי הרבה תקווה, זו שכבר לא העזנו לחלום עליה זמן רב. כותרת היצירה היא ״נפגשים בכיכר״, ועל אף שמצויירת בה כיכר דיזנגוף – עולות בדימיון גם כיכרות אחרות.

היונים לבנות, פרחים אדומים פורחים בשמיים, שלט קורא לשלום (גם בערבית), דגל ישראל ושלט חד משמעי שמכריז ״כולם חזרו הביתה״. זה איור שמרכז את כל סמלי קץ המלחמה. במבט ראשון הוא נאיבי מדי אבל בעדשה רחבה, טוב שהסמלים הללו מופיעים לפחות במקום אחד באסופה. גם אם זה נראה רחוק – צריך לשאוף גם לשלם. גם זו תמונת עתיד.

קצרה היריעה מלתאר את כל השפע שיש באסופה הזו, בין השאר בטקסטים של אמיתי אגרסט, לוטוס צרפתי, גלית דהן קרליבך ואיה אליה; ובאיורים של איתמר מגיד, מיכל ארכנגורודנסקי, אור מנגד ותמר גולדשטיין. אסיים בהתייחסות לאיור של איילת רזיאל, ״אור נצחי״, שקשה להתיק ממנו מבט.

באיור הזה מתלכדים שני בני אדם לשיבולת של דמעות, ידיים, צמיחה ואור. נדמה שהם ישנים זה לצד זו, מכוסים בשמיכת חושך. בדמיון שלי, הם מעבדים את הסיוטים והחלומות שלהם יחד באיזו סימביוזה מנחמת. דווקא משום שהאיור מתקיים בהווה של לילה, בתת־מודע, הוא מכיל גם את התקווה של התעוררות ליום חדש. והלוואי שנגיע אליו כבר, אל היום שאחרי.

היום שאחרי

עריכה: אור מנגד, רינה ז׳אן ברוך

טקסטים: שמעון אדף, אופיר טושה גפלה, אמיתי אגרסט, איה אליה, מעין רוגל, דניאל בלום, גלית דהן קרליבך, לוטוס צרפתי, אור מנגד ורינה ז׳אן ברוך

איורים: איציק רנרט, אור מנגד, שקד בשן, נעם וקסלר, מיכל ארכנדרוסקי, איתמר מגיד, איילת רזיאל, אסף קליין, אנסטסיה קוסטיוק ותמר גולדשטיין.