הדרך הביתה של מאיה איש שלום

גיבורת ספרה של מאיה איש שלום היא אישה אקטיבית, אסרטיבית, רבת־תושייה, שיודעת להיחלץ מכל מצב ומחפשת מקום לקרוא לו בית. היא מצליחה לספר סיפור אישי אבל גם לממש בגוף שלה אלפי מסעות אחרים של אנשים אחרים

מאיה איש שלום, Home Bound, Salomon & Daughters, 2024

פורסם בפורטפוליו, 29 ביולי 2024

הספר של מאיה איש שלום, Home Bound שראה אור בהוצאת Salomon & Daughters, הוא ספר חזותי או רומן גרפי ללא מילים. הכותרת שלו המציעה חיפוש אחר בית, כורכת את הגיבורה שלו אל הבית ויותר מכך, אל הדרך שמובילה אליו. 

על אף שאין בו מילים, הנרטיב בו ברור, קל ומשמח לעקוב אחר הדרך הזו, ולהבחין עד כמה הוא מלא תנועה, מלא הבעה ומלא משמעות. הנרטיב ברור, אבל הפרשנויות גמישות. בהשקת הספר ביריד ארטפורט ובראיון שנתנה איש שלום לפורטפוליו הוצעו כמה אפשרויות קריאה, ועדיין הרגשתי שהספר מאפשר חופש לראות בו עוד כמה כיוונים.

*

הספר נפתח במעין אקספוזיציה על הכריכה הקדמית שלו: יש בו אישה שנעצרת לרגע כדי לקשור את שרוכי נעליה, קלוז־אפ על כפות הרגליים ההולכות, ואז כפולה שנפתחת מתוך הכריכה הקדמית של נוף ניו יורקי. האקספוזיציה הקצרה הזאת, במסורת הסיפור הקצר מנכיחה מקום, זמן הווה מעורפל, את הדמות הראשית ואת הקונפליקט המרכזי שלה, המסע.

מתחברות לכך שתי הכפולות הראשונות שמשתהות ברגעי הפליאה של הגעה למקום חדש. האישה יורדת מהרכבת, עומדת, והעולם עוצר איתה; הרכבת במקום, הציפורים סטטיות על המדרכה. בכפולה הבאה היא עוצרת ומתבוננת מלמטה למעלה, מנסה להגיע במבט עד לקצה העליון של גורד השחקים. היא שוב משתהה מול הבניין הראשון אליו היא אמורה להיכנס, הידיים מאחורי הגב.

רגעי העצירה הללו בתחילת הספר חשובים מאוד משום שלכל אורכו היא תזזיתית מאוד, לא משתהה באף מקום, בקושי עומדת כדי להתבונן או לבחון את הסיטואציה. שום מרְאֵה שתראה, לא יגרום לה לעצור כמו הפעם הראשונה שבה הגיע לעיר וניסתה למצוא במבט את קצה המגדל העצום.

היא מטפסת ועולה במבוך המדרגות, עם המזוודה בכל עת. כשהיא מגלה שהמדרגות לא מובילות לשום מקום, היא עוזבת את הבניין, ומהרגע הזה היא תעבור ב־12 תחנות, בחלקן היא תחלוף במהירות, בחלקן תנסה להיות קצת יותר.

*

בהכללה, היא נמשכת לשפע, אבל מגלה במהרה שהיא סולדת ממנו. כך למשל היא נמשכת לדירה שהצמחייה פורצת ממנה החוצה. היא מוקסמת מזה ומתגייסת לטיפול בצמחים (גוזמת, שותלת, משקה) ובאיחור מגלה שהצמחים השתלטו על כל הדירה עד שהפעולות הבסיסיות של מקלחת, שירותים או כביסה הולאמו על ידם. זה יפה ואסתטי הג׳ונגל העירוני הזה, אבל לא פרקטי.

בניגוד לטבע שמופיע עוד פה ושם, הטכנולוגיה די נדירה, אבל מקבלת ביטוי מוטרף במסעדה שמנוהלת ללא מגע יד אדם. המכשירים מאכילים אותה בסעודה מכובדת, אבל הם גם לא מפסיקים לדבר בינהם עד שהרעש מחריש האוזניים מבריח אותה. מתוך הגודש הטכנולוגי היא נמלטת לשפע אנושי. היא נכנסת לבית אחד, קטן יחסית שכל כולו אומר אנושיות מקריפה. הבית נראה כמו פרצוף, מקוש הדלת נראה כאף ובפנים, כל רהיט וכל פרט זועק אנושיות. זה הרגיש כמו כניסה ל־Airbnb ספציפי מידי, כמו להיכנס לתוך דינמיקה משפחתית לא מוכרת בליל סדר או להבדיל בשבעה.

האנושיות הבלתי־אנושית הזו, מהפנטת ומחרידה בו־בזמן; מראה שמשובץ בה אדם, שטיח עשוי מעור אדם פרוס כמו עור כבש, מחוגי השעון הם ידיו של איש, גפיים חלופיות צומחות כעציץ בפינה ועוד ועוד. הווילון עשוי משמלתן של שתי נשים המשלבות ידיים כדי למסגר את החלון, ובעמודים הבאים הידיים הללו יחבקו את האישה, יחבקו ויעטפו אותה.

לרגע היא מרשה לעצמה לשבת ולהתנחם (פניה מעידות על כך) אבל כשהקרבה נעשית קרובה מידי, היא נמלטת משם, מהקהילה לרגע או המשפחה־לא־שלה. ונדמה לי שזו הפעם הראשונה שהיציאה שלה היא בריחה מהירה, מתוך מצוקה, אולי אפילו אימה. האישה שעד עכשיו רק הלכה בנחת או עמדה, רצה.

ואם כבר, אנושיות, אפשר לשאול האם חברת בני האדם חסרה לה. יש א.נשים סביבה, ברחוב העירוני. הם הולכים סביבה, השוער של הבניין מנופף לשלום. ברגע אחד היא לא מצליחה להגיע לידיות הדלת בשכונה מסוימת, מרגישה נמוכה וקטנה אל מול הא.נשים ברחוב שעסוקים בשלהם, אבל איש אחד דוחף עגלת תינוק מפנה אליה מבט ונוצר קשר עין רגעי. אולי יש בכך איזו נחמה קטנה, אבל לא יותר מכך.

*

מתוך כל 12 האתרים, יש כמה שאיש שלום מתעכבת בהם. בחלק מהמקרים נראה שהיא פשוט נהנתה כמאיירת לשהות בהם (המסעדה ללא מגע יד־אדם, הכספת, בית החוף שכולו מחווה ויזואלית למגריט), אבל במקומות השתהות אחרים, יש חשיבות עקרונית. אתעכב על עוד שניים בלבד.

קרוואן נדמה כפתרון מושלם עבורה, והיא נוהגת בו בשמחה, בין הבניינים שבעיר, אל המרחבים שבחוץ, ומגיעה אל יער פראי. היא חווה לילה בטבע וסוף סוף מכבסת בגדים, אוכלת ארוחה תפורה למידותיה עם דג שדגה בעצמה, מתמקמת במרחב (עם ציור של החתול אותו עזבה לא מזמן). למחרת בבוקר, כשהוא עולה באש בגלל תקלה טכנית, היא מתבוננת בעשן שעולה לשמיים, מרכינה את ראשה כמו בדקת דומייה, ולראשונה נראית עצובה לעבור הלאה.

אחרי שהיא זוחלת אל מאורה מתחת לאדמה ועוברת ליד בית שיש לו רק פאסדה ולא מהות, היא מגיעה לבית שנראה מצוין, אבל מקרוב מתברר שהוא בכלל לא למידותיה. לבית יש ארובת לבנים וסולם שמושען על צידו (כרמז ברור לאליס בארץ הפלאות), ומכיוון שהיא גדולה מידי היא יכולה רק להציץ לחדר בקומה העליונה שלו בו יושבת ילדה. בניגוד לבתים ההזויים שעברה בהם עד כה, החדר של הילדה עם מיטה בגודל טוב, מצעים מחבקים, הרבה בובות ומשחקים (אבל לא בשפע גדול מידי, כי שפע זה הרי בעייתי), שולחן מסודר לצייר עליו, סוס נדנדה. המראה הזה מרגש את האישה, סומק עולה בלחייה.

הילדה מצוירת מהגב, פניה נסתרות מאיתנו. אם זה העבר, כלומר האישה בילדותה (יתכן, בעיקר לפי ההתאמה בצבעים) יש פה לא מעט הסברים למצבה. היא מציירת, האקטיביות שלה מצויה בדמיון ובמימוש הוויזואלי שלו, מעל המיטה פוסטר עם בתים בצורות שונות. האם הפוסטר הוא מה שיצר אצל הילדה את הרצון לנדוד בעולם ולבחון את כל סוגי הבתים? אפשרות אחרת היא שזו תמונת העתיד, האישה מתבוננת על בתה, אותה היא מגדלת בבית נהדר ויציב, למרגלות פוסטר ובו כל החוויות שצברה בחייה.

כך או כך, הילדה שלווה, עסוקה בשלה. האישה הגדולה מציצה מהחלון, פניה מלאות אהבה. אבל, זה לא הזמן הנכון לשהות בבית הזה. היא גדולה מידי, והילדה ממלאה אותו לגמרי, זה לא שלה כרגע. והיא הולכת, עוברת מהמרחבים הפתוחים חזרה אל מדרכות העיר.

ופתאום, זה זמן הווה. עכשיו יש לה שעון על היד. היא נכנסת שוב אל תחנת הרכבת ורגע לפני העלייה אליה היא פותחת את המזוודה (לראשונה) וחושפת בפני הקורא.ת ובפני עצמה את כך החוויות שצברה במסע. יש במזוודה 12 חפצים, אחד מכל אתר.

*

התקציר על גב הספר מציע פרשנות פשוטה לספר, ״אישה ומזוודה יורדות מהרכבת, מחפשות מקום לקרוא לו בית״, ומיד אחר כך כמו מטביע את הפשטות הזו ברצף של מושגים אמנותיים: ״החיפוש שלהן לוקח אותן דרך סוריאליזם ודיסטופיה סיפורי אגדות וסיפורי אימה, פוטוריזם ונטורליזם״.

אני מודה שהעדפתי לצלול אל תוך הספר בלי התיווך המושגי הזה. הספר הזה שופע יופי, אינטלגנטי ומתקשר עם הקורא.ת בקלות. הרפרנסים האמנותיים והתרבותיים חשובים מאוד ומוסיפים שכבה נוספת למי שיקלוט אותם, ועדיין הנרטיב היציב מאפשר חופש פרשני נרחב וזה נהדר.

התייחסתי לכך שרגע ההשתאות והעצירה הראשון היה עם ההגעה לעיר. הרגע השני הוא שסוגר את הספר ובו היא מתבוננת בכל מה שצברה עד כה. היא לא מתוסכלת מהתארכות הדרך, לא מיוסרת על כך שנכשלה 12 פעמים במציאת בית. ההצצה למציאויות החיים האפשריות, ראיית הטוב בכל חוויה, הבחירה להמשיך לנוע, את כל זה אפשר לראות במוודה שלה. היא אספנית.

אפשר לראות במזוודה שסוחבת האישה מעין המשך של הגוף שלה, אולי אלטר־אגו, אולי כלי קיבול או מיכל שמקביל לתפקיד שלה בעולם, אולי קופסא שחורה שמכילה את כל סודותיה, ואלו אכן הצעות שעלו בערב ההשקה ביריד הספרים של ארטפורט. נדמה לי שיותר מכל זה, המזוודה היא כמו מן ״שמיכי״, מן חפץ מעבר שהיא גוררת איתה ממקום למקום.

המזוודה שהיא סוחבת איתה (היא לא משתמשת בה, אפילו לא כמשענת, לא פותחת אותה במהלך המסע) היא כמו חפץ שמזכיר לה שהגיעה ממקום מסוים ושבסוף תתיישב במקום מסוים. היא אישה אקטיבית, אסרטיבית, רבת־תושייה, שיודעת להיחלץ מכל מצב. ואיכשהו, אני בכלל לא בטוחה שהיא מחפשת בית כי אין לה אחד או כי יש לה צורך באחד. היא יודעת להנות מהנופים, מהמחקר, מהעשייה.

בכל לוקיישן שמוצה, מופיע כבר הרמז לשלב הבא; קצה החוט של החתול מופיע בחצר הבית מאיקאה שניסתה לבנות. כשהקראוון נשרף, הסירה כבר מחכה באופק. במובן הזה, נראה שאיזו השגחה שורה עליה, כוח מארגן גדול ממידתה שדואג שאף אסון לא יהיה גרוע מידי, שדרכה סלולה.

הכוח הזה, הוא הכוח של המחברת, של כותבת הסיפור, שמוציאה את הגיבורה שלה להרפתקה משוחררת. אין לה מחוייבות משפחתית, מקצועית, לאומית. אין לה כמעט צרכים אנושיים שחייבים להתממש (רוב ארוחותיה למעט אחת מופרעות באמצען, מתואר רק לילה אחד של שינה). יש לה עולם לחקור, צורות חיים לגלות. ויש לה בטחון.

ועניין נוסף. האישה היא בנאדם מסוג אישה. היא מצוירת בקווים פשוטים, עקביים וברורים, מלאי הבעה ורגש, והיא מצליחה לספר סיפור אישי מאוד אבל גם לממש בגוף שלה אלפי מסעות אחרים של אנשים אחרים. לתחושתי, יותר משהיא אישה, היא בנאדם. המגדר שלה הוא לא מה שמגדיר אותה, ואיך יגדיר? יש כל כך מעט חברה מסביבה, אין מי שיאמר לה היכן הוא מקומה או מה ללבוש. או לשאול מדוע אין לה ילדים עדיין.

ברור שהיא אישה, אבל כשאת לבד בעולם, אין מה לדבר על ״חלוקת התפקידים המסורתית״. וודאי שהיא תבשל, בדיוק כמו שתנהג, וודאי שהיא תרכיב רהיטי איקאה ותשחק עם החתול. היא משוחררת גם מזה. במילים אחרות, היא אישה, אבל היא כל־אדם, every-man או האדם עם החופש שכולנו מייחלים לו. היא חופשייה להתהלך בעולם ולצבור באוסף שלה את כל הדברים היפים, וגם אנחנו. אני בכל מקרה, מכניסה את הספר של איש שלום למזוודה שלי.