גלויות לב: איך אפשר במציאות המוטרפת שלנו לישון שנת מרמיטה חזקה ונסתרת?

רומן המכתבים הגרפי של אילנה זפרן יגע בכל מי שיש לה לב, בכל מי שלא הבין פעם למה אדם אחר מתנכר אליו, בכל מי שמרגיש.ה מוזר בעורו

פורסם בפורטפוליו, 22 בספטמבר 2024

אילנה זפרן, גלויות לב, הוצאת אסיה, 2024

אילנה זפרן, קומיקסאית וחתולאית מהוללת, הוציאה לאחרונה רומן מכתבים גרפי. אפשר להתעכב רגע על ההגדרה הזו, משום שיש בו קצת מכל דבר, אבל בדרך הייחודית שלה. ברומנים אפיסטולריים בדרך כלל (אם אפשר לעשות הכללות על סוגה כל כך מצומצמת, ודאי בספרות העברית) נקרא את שני צדדי ההתכתבות ומתוך ההתכתבות הזו נוכל לפענח את ציר העלילה, או את טיב הקשר בניהם.

במקרה הזה, ״גלויות לב״ נותן לנו רצף גלויות של צד אחד בלבד בדיאלוג, אבל הצד הזה הוא עולם שלם (וכאן אפשר לחשוב על הדוגמה הכי יפה בעברית, ״מכתבים מנסיעה מדומה״ של לאה גולדברג, גם הוא נותן לקורא.ת רק נקודת המבט של רות). עבודת הקריאה במקרה הזה פירושה פענוח הרקע והבנת הדמויות עם מעט מאוד פרטים והקשר.

הדבר הראשון ששמים לב אליו בספר הזה, כשמחזיקים אותו ביד, הוא הפורמט: הספר קטן 10*15 ס״מ, בדיוק כמידותיהן של 59 הגלויות המרכיבות אותו. על גב הגלויה מצויר שבלול מתבונן בשקיעה, שועל מאוהב או חסידה בשמיים, לפעמים בטון משועשע, לפעמים קצת יותר נוגה, אבל תמיד בצבעוניות עדינה ונעימה. בצד השני ישולבו תמיד טקסט ואיור יחד בצפיפות: בול מאויר ושורת כתובת שחוזרת על עצמה, טקסט שתמיד נפתח ונסגר באפן דומה, ותמיד ימצא שם המקום לאיזה נ.ב. משעשע או לאיור נוסף.

גם ההגדרה ״רומן גרפי״ לא לגמרי מדויקת. הכלים הנרטיביים שבו לקוחים מעולמות הקומיקס (בועות דיבור, רצף דימויים), אבל כל גלויה היא פריים נפרד. יחד עם זאת, הקצב שלו מתאים לגמרי לרומן גרפי: הקורא.ת היא שתבחר מתי להתעמק, מתי לדפדף, האם בקריאה הנוכחית תתמקד בציורי הגלויות, בבולים, או בטקסט של ג׳יין.

מה היה המסע שלה לכאן? איך היא מסתדרת באקלים הישראלי שלא מותאם למידותיה, במתיחות האינסופית. איך אפשר במציאות המוטרפת שלנו לישון שנת מרמיטה חזקה ונסתרת?

חשבתי על ״גריפין וסאבין: תכתובת מופלאה״, הספר הראשון בטרילוגיה של ניק בנטוק (לעברית תורגמו רק השניים הראשונים), שאולי היווה השראה מסוימת, באופן שבו הוא משלב טקסט ואיור בכל רגע מהספר, בפיזיות של דברי הדואר, ובמחשבה על כל פרט קטן. כך או כך, יש משהו כל כך חשוף בפורמט של הגלויות: אפשר לדמיין איך חוץ מהנמענת המקורית (המרמיטה), את הגלויות יכולים גם לקרוא כל הדוורים והדווריות שבדרך, והם אולי הקהל הראשון עוד לפנינו, הקוראים.

ג׳יין הארמדילה חיה באוסטין טקסס, כותבת ומציירת לחברתה המרמיטה שחיה בתל אביב, והיא נחשפת בפנינו לאט לאט. פעם, תחלופת הגלויות היתה הדדית, אבל בהווה ג׳יין תוהה מדוע לא שמעה ממרמיטה כבר זמן רב. לפחות בהתחלה, היא אופטימית: ״בכל בוקר כשאני קמה ומתאקלמת מחדש בעולם, יש לב שמקווה שגלויה ממך תקדם את פני היום״.

רצף הגלויות נפתח בחורף. ג׳יין מספרת על מחלות חורף מתסכלות, מספרת שהפכה לצמחונית (ארמדילו ניזונים מחרקים), על אהבת המוזיקה ואת הקונפליקט בין הרצון להישאר סוליסטית לבין הצורך בחֵברה. היא נאבקת באופי שלה כ״זאב בודד״ ומנסה להצטרף לקבוצת כדורסל ומקהלה, מנסה גם לארח מסיבה אצלה במאורה.

בהתחלה, יש לה תקווה שהגלויות של מרמיטה נשלחות ורק לא מגיעות אליה (״אולי דג לומד משהו מחוכמת החיות שלך או צוחק לו ברגע זה ממש?״). היא נאלצת להסתפק בכתיבה ובהאזנה לצד שלה בלבד (״אמשיך לכתוב בנתיים… משהו בי מרגיש שאת עודך קשובה ומבינה כשהיית״), ולוקח לה די הרבה זמן להבין שעצם כתיבת הגלויה היא אקט של תקווה, אבל גם אקט של התחפרות בשברון הלב.

השנה עוברת, עונות מתחלפות. היא מודעת לפער בין העובדה שהיא ״החיה הכי שמחה בחלקה״, לבין הרושם המדכדך שהיא כנראה משאירה בגלויות המקוות, מתחננות, מצפות שלה. לכן אולי ככל שעובר הזמן היא מנסה להכניס פנימה גם סיפורים על כך שהיא נענית לדחיפות של חברותיה החיות, ומצליחה ״לצאת מהשריון״, אל חיים חברתיים פתוחים יותר, ואל הישענות על מי שקיים שסביבה ולא מי שמדומיינת.

כשהחורף השני מתקרב, היא מבינה שהקשר הזה לא בריא לה וכותבת ״העולם מתמוטט, מועד בין אסונות טבע ואדם ואני נוברת בנו, זו דרכו של עולם מתמוטט…״, ובוחרת לסיים את ההתכתבות בהודיה על ״שהוצאת לב מכווץ מהשריון ונתת לו השראה״. 

אז אין כאן חתולים, כמו שהתרגלנו לראות אצל זפרן, אלא אך ורק חיות בר. גם בספר הילדים שכתבה ואיירה, ״נמוכנת״ (הוצאת טל מאי, 2022), כיכבו דובי נמלים, אם כי שם הם היו שחקני משנה. הארמדיל, מוזרה לעיניים ישראליות אולי, אבל היא החיה הרשמית של טקסס, כלומר נמצאת לגמרי במקומה הטבעי. קצת קשה למצוא בה קווי חמידות אבל המאמץ של זפרן להאניש אותה פותח את הלב ליונק המשוריין הזה, שנראה (לי) כמו שעטנז של כמה חיות.

החיות המואנשות מרכיבות את כל העולם. בני האדם מוזכרים לרגעים קצרים, כרקע מוזר ולא מובן (״מלחמות הן המצאה מטופשת של בני האדם. בני אדם מסוג זכר ליתר דיוק״), אבל הם במעין עולם מקביל. החיות מציינות את חג הגאווה ויום העצמאות (על אף שדת ומדינה הן ״המצאות די מטופשות של בני האדם״) ויש להן מקהלה, פסיכולוג ויועץ לענייני לילה.

כשהגעתי לסופו של הספר, אני מודה שיותר משחשבתי על הקשר בין הארמדילה למרמיטה, תהיתי על הבחירה של זפרן דווקא במרמיטה לייצג את תל אביב. בניגוד לארמדילו, החיה הלאומית של טקסט שנמצאת במקומה הטבעי, בישראל הרי אין מרמיטות בטבע.

מה היה המסע שלה לכאן? איך היא מסתדרת באקלים הישראלי שלא מותאם למידותיה, במתיחות האינסופית. איך אפשר במציאות המוטרפת שלנו לישון שנת מרמיטה חזקה ונסתרת?

היינה כתב על האורן הבודד שנטוע על ראשו של הר קרח, חולם משם על בת־דקל שממתינה לו במזרח הלוהט. הפגישה הבלתי אפשרית בניהם לא גרעה מהאהבתו וגעגועיו. המרמיטה והארמדילו הם אולי ייצוגים פחות פרוטוטיפים של הערים הנפרדות הללו, אבל Love is Love, וזה מה שחשוב.

נדמה לי שגם אם אין הרבה ארמדילואים בתל אביב, יש פה לא מעט א.נשים שיזדהו איתם. הספר הקטן הזה, גלוי הלב הזה, יכול לגעת בכל מי שיש לה לב, בכל מי שלא הבין פעם למה אדם אחר מתנכר אליו, בכל מי שמרגיש.ה מוזר בעורו.