ברומן הגרפי ״דרך הברזל״ מנסה האמנית אירה אדוארדובנה לקבע את הזיכרון

הרומן הגרפי ״דרך הברזל״, שמלווה את התערוכה במוזיאון תל אביב, מורכב משלושה סיפורי מסע עיקריים שמשתלבים זה בזה ונחווים לעיתים במקביל. בכך שוברת אירה אדוארדובנה, בספר כמו גם בתערוכה, את כללי הנרטיב הספרותיים המקובלים.

אירה אדוארדובנה, דרך הברזל, הוצאה עצמית, 139 עמודים, 2022.

פורסם בפורטפוליו, 29.11.23

״דרך הברזל״ הוא רומן גרפי חריג בנוף המקומי. לא בגלל הנושא המרכזי שלו – הגירה ותנועה – אלא בעיקר בגלל האופן שבו חווית התלישות הזו מתורגמת לאוביקט הסטטי של ספר בכריכה קשה. האמנית אירה אדוארדובנה עושה מאמצים ניכרים ״לרבע את העיגול״, לדחוס תנועות רבות וסיפורים רבים לאחד. זה ספר ארוך, מפורט, שיצא בהוצאה עצמית (בתמיכת מפעל הפיס וגלריה שלוש) ב־2022, והוא מלווה את התערוכה של אדוארדובנה, שתיפתח מחדש (עד 3.2.24) בסוף השבוע הקרוב במוזיאון תל אביב תחת אותה הכותרת, עם פתיחתו המחודשת של המוזיאון לאחר שהיה סגור מפרוץ המלחמה.

צילום: יאיר מיוחס

הרומן נותן קודם כל סיפור מסגרת, הצדקה ריאליסטית לבחירה של האמנית בפורמט של רומן גרפי כדי לספר את הסיפור שלה, על אף שהיא מורגלת בצורות יצירה אחרות, לרוב עבודות וידאו. בזמן שחיה בניו יורק, ובעקבות פציעת ראש קשה, רותקה לביתה ונאלצה להאט את קצב החיים והמחשבה. הדימוי על העטיפה מדגיש שללא הנפילה – כנראה לא היה ספר. אבל מעבר להתכוונות הקונקרטית, אפשר לראות בדימוי הזה גם אלמנט של הַשָלָה, של נפילה מעמדה ״שמורה״ ומוחזקת לצניחה לקרקע, להישמטות הגוף.

הספר מורכב משלושה סיפורי מסע עיקריים, שמשתלבים זה בזה ונחווים לעיתים במקביל. בדיאלוג בין המספרת לאחותה היא כותבת: ״כששאלתי את אחותי היכן פסי הרכבת הללו היום, היא ענתה: ׳אלה אותם פסי הרכבת שעליהם נסענו אז…׳ היא לא הייתה צריכה להוסיף דבר – ליבי שקע. ידעתי שיום אחד אצלם על זה סרט״.

הן משוחחות על פסי רכבת שבנה הסב הקדמון של המשפחה, מעשירי היבשת במאה ה־19, בזמן ביקור מולדת משפחתי מוצלח בטשקנט ב־2015. המילה ״אז״ מתייחסת לסיפור ההגירה של המשפחה מטשקנט לישראל ב־1990, והצירוף ״יום אחד״ הוא עתיד שהופך להווה בספר שלפנינו, ובו היא מגיעה למסע עם כוונות אמנותיות מובהקות בליווי ציוד צילום וקולגה, שהצליח הרבה פחות ב־2018.

אני רוצה להידרש רגע לעניין הזה, של הסיפורים, של הנרטיב. לספרות יש כל מיני אפשרויות לארגן מקבץ סיפורים (באוטוביוגרפיה, לרוב, מבקש המספר להוליך את הקוראת באופן כרונולוגי בין הסיפורים שמרכיבים את חייו. סיפורי אלף ולילה הם הדוגמה הקלאסית לסיפור מסגרת אחד שאליו משובצים אלף סיפורים בודדים, ואלו רק שתי דוגמאות שכיחות).

כאן, קשה להפריד ולקבוע האם יש סיפור בתוך סיפור, סיפור ליד סיפור, או סיפור אחרי סיפור. המצב הזה יכול להיתפס ככאוטי, אבל מכיוון שכל הסיפורים מאורגנים סביב תמה אחת, סביב ציר ההגירה והתנועה, העומס של הסיפורים הוא רקורסיבי, מעין מעגל אינסופי של סיפור־מקור־סיפור־עיבוד.

המספרת מרבה לערבב בין הסיפורים, בין הזמנים, בין מציאות לבין חלום או דימיון, בין מציאות לבין ייצוג אמנותי שלה. כל זה רק מדגיש ומבליט, את המחוייבות לסַפֵּר, להשוות, לייצג, לבנות ולבחור. פעולת הקריאה בספר שיש בו רק טקסט היא לרוב חד־כיוונית, חד־פעמית (ולא מעגלית), מתקדמת באופן לינארי על מרחבי הספר ובדפדוף בין העמודים השונים. העובדה שהסיפור הזה מסופר באופן גרפי, מאפשרת את הערבוב הזה בלי לחייב עצירה. התנועה זורמת.

הפריסה של עמודי הספר אינה אופיינית לרומנים גרפיים, וודאי שאין בו שימוש בשפת הקומיקס. הטקסט לא משולב באיור עצמו, לרוב הוא מרחף מעל או מתחת לאיור, או בכלל בעמוד נפרד. אדגיש כאן רק כמה נקודות בנוגע לשפה הוויזואלית של אדוארדובנה בספר הזה.

שתי פרספקטיבות חוזרות שוב ושוב: הפריים של חלון הרכבת, ומבט העל על הבית שפרוס כקופסת קרטון דו־ממדית. שתי נקודות המבט הללו הן העברה מעניינת של אלמנט חוזר בעבודות הווידאו של אדוארדובנה לשפה הגרפית. נקודת המבט ברכבת היא כמעט תמיד של מי שעומדת בקצה הקרון, כמו מצלמת מהדלת שלו את בני המשפחה שיושבים על הספסל ואת הנוף מהחלון.

לכאורה, מבט אינטימי אך בפועל גם מעט מרוחק, משקיף. נסיעות הרכבת מנקודת המבט הזו יוצרות רצף קומיקסי באופיו, מדגימות את הזמן שחולף בשתיקה ואת הנופים המשתנים. גם בדימוי של קופסת הבית הפרוסה נשמר המרחק מהסיטואציה, אולי גם מהרגש, אבל הקשר הקרוב בין בני המשפחה, האינטימיות וה״אנחנו ביחד בזה״ עובר בהחלט.

אל המאפיין של הבית הנפרס מצטרף גם הביטוי המיוחד שמוענק להדפסים (פרינטים) ולדוגמאות. בכמה קטעים שואפת המספרת להתחבר לאדמה, להיטען אנרגטית מהקשר אל הקרקע, אבל נדמה שמה שמסמל בית ומשפחה עבורה הם קודם כל ההדפסים המסורתיים. ההדפסים המפורטים ולעיתים צבעוניים מופיעים בבגדים של הסב הקדמון, בשטיחים, בווילונות, בשמלת הבית של האמא, ובמפת השולחן המשובצת מאכלים וכלים. הם ביטוי לעושר המשפחתי בעבר, ולאופן שבו העבר הזה השתמר במציאות של אוזבקיסטן הקומוניסטית.

בעקבות אנטישמיות ורדיפות המשפחה מחליטה לעזוב, אבל יכולה לעשות זאת רק תחת חשש ואיסורים. הם מסתגרים בבית כחצי שנה, רשאים לקחת רק מעט מחפציהם ולהיפרד מהרוב. השילוב בין שני הדברים הללו יוצר עבור המספרת תחושה לפיה ״כאילו שבמשך מחצית מחיי בטשקנט רק ארזנו״. הציור של מכונת התפירה, כלי האוכל, כלי הנגינה, הבדים, המדליות והספרים הוא רק תחליף לאריזה ולהעברה שלהם יחד עם המשפחה. מעניין לשים לב שמחוץ לבית המספרת ואחותה, וגם שאר בני המשפחה הגרעינית, נראים כמעט כמו כולם. כלומר, הפרינטים המפורטים שנמצאים רק בתוך הבית מחזקים את הזהות הסודית, שהיא גם הזהות שנאלצו להשאיר מאחור.

קשה למצוא רגשות בספר הזה. הדמויות מצויירות לרוב בלי פנים, מהגב או ממבט על, וכמעט אין ביטוי ישיר בטקסט או ברישום לרגשות. ובכל זאת, כמה רצפים יפים מדגישים את הבלבול והערעור של מי שמנסה לקבע את הזיכרון, להגיע אל הסיפור הנכון – ונכשלת בכך שוב ושוב. כמו לדוגמה בעמודים 77-76, כשהיא לא מצליחה להכריע האם הזיכרון החי בראשה של סבתה מושיטה ידיים אל החלון של הרכבת המתרחקת הוא הנכון, או שבעצם דמיינה והסבתא בכלל לא הצליחה להגיע לשם מרוב עצב ומצוקה. לכן כל האופציות הללו מתקיימות במקביל בכפולה.

לקראת סוף הספר מתואר המסע האחרון (2018), אבל הוא מתואר במעין מסך מפוצל (שמהדהד גם את התערוכה במוזיאון תל אביב), בין הפנטזיה של איך אמור להיראות המסע ואיך הוא נראה בפועל. דמותה מצויירת חצויה. בצד אחד היא אסופה, נקייה וממוקדת, בצד השני היא מלוכלכת, מסומנת ומופרעת. השאלה לגבי הסוף האמיתי של הסרט והספר, שהיא גם השאלה על הזיכרון האמיתי או הזיכרון שהתקבע במאבק על התודעה – נשארת פתוחה להחלטת הקוראים.

בהערת אגב, אפשר להציב ליד ״דרך הברזל״ את זה של נינו ביניאשוילי, על שפת הים השחור, שבימים אלו ראה אור במהדורה מחודשת, ובו חמישה סיפורים מאויירים של האתוס הגיאורגי עליו גדלה לפי שהיגרה לישראל בגיל 19 מטביליסי שבגאורגיה. שניהם ספרים של אמניות חזותיות שמהגרות אל הצורה של הספר, והספרים אכן מרגישים לעיתים יותר כמוצג מוזיאלי מאשר ספר קריאה. הם נמכרים במוזיאונים ולא בחנויות קומיקס, קרובים באסתטיקה שלהם לשפה האמנותית של היוצרות יותר מאשר לשפה האמנותית המקובלת של הרומנים הגרפיים, וגם מבחינה פואטית הן בהחלט לא מהססות לשבור את כללי הנרטיב הספרותיים המקובלים.