״בין לבין״: להתבגר ולהתגבר כשאתה שונה מכולם

פורסם בפורטפוליו,  6 בפברואר 2024

הרומן הגרפי החדש מגולל את סיפורו של נער חירש בכיתה ח׳ שמתמודד עם גילוי זהותו המינית - מה שהופך אותו לשונה עוד יותר. באמצעות קו נקי ועיצוב תקופתי, אל־עד כהן קניגסברג חושף תהליכי התבגרות בצורה אפקטיבית שמאפשרת הזדהות

״בין לבין״ הוא רומן חניכה והתבגרות, שנמצא בדיוק על התפר שבין ספרות נוער לספרות מבוגרים. הוא דווקא לא נופל בין הכיסאות, אלא מתאים בהחלט לשתי האוכלוסיות. יש בו משהו בשביל כולן.ם. מי שכן נמצא על התפר, או בין לבין, הוא אבי־אל, נער מתבגר בכיתה ח׳ על סף הבגרות, חירש במשפחה שומעת, נער שלומד בבית ספר שנמצא מחוץ ליישוב שלו, שלא מכיר אף אדם חירש אחר ולכן גם לא שייך לקהילה הזו. כפי שיגלה במהלך הרומן, ההתבגרות המינית שלו כרוכה בהבנה שהוא הומו, אחר מסביבתו גם מהבחינה הזו. בקיצור, בין לבין.

השנה היא 1988, והעלילה נפתחת ב־1 בספטמבר, יום ההולדת של אבי־אל. זהו בוקר טיפוסי בבית משפחה; יש ריבים ויש אמא שמצליחה בו זמנית לשגר הוראות לשלושה ילדים. הייחוד של הסיטואציה היא שלתוכה נארג גם הקושי של אבי־אל עצמו. יש הרבה קשיי תקשורת, יש ויכוח בין ההורים לנער לגבי הרכבת מכשיר השמיעה, ובעיקר אפשר להרגיש כבר בתוך הבוקר הזה את הבידוד שלו, אפילו מבני משפחתו.

אבי־אל מקנא באחים שלו. באחיו הגדול על זה שהוא מדבר בטלפון, באחותו הקטנה גם על זה שיש לה חברות וגם על זה שהיא משחקת בבובות. הוא כועס על ההורים שלו, ככל נער מתבגר, וברור שמה שהכי כואב לו זה שלמרות המשפחתיות החמה, הוא בעצם די בודד וזר. הספה הירוקה בסלון היא הסמל החוזר של המשפחתיות המורכבת – לפעמים הוא יושב עליה לבד, לפעמים עם אחותו (כשהיא רואה סדרה מצויירת ספציפית שיש לה כתוביות ולא מדובבת), לפעמים בהרכב מלא כשהם צופים, כמו כל שאר המדינה, בפרקים של ״שושלת״.

הרבה פעמים ברומן התבגרות אפשר לשמוע את הקול של האדם הכותב המבוגר, וגם כאן. נער מתבגר יתקשה בדרך כלל להבין את אחותו הקטנה שמותשת מלתרגם לו כל הזמן, את אחיו הגדול שנאלץ לעשות ויתורים כואבים עבורו, ובעיקר יתקשה לראות את ההורים שלו.

אין הרבה תיאורים של מרד נעורים שנכתבים מתוך כזו הבנה עמוקה של המשמעויות של להיות הורה. בכל צומת שבה ההורים קיבלו החלטה לגביו ולגבי המשפחה כולה, מודגש עד כמה כוונותיהם היו טובות, איך בכל שלב ניסו להבין את אבי־אל ולסייע לו.

ברומן הזה יש הבנה בוגרת שכל בחירה הורית היא בחירה שיש לה מחיר. אמא של אבי־אל היא שזיהתה ראשונה בינקות כי הוא חירש, היא לימדה את עצמה לסמן לו, עד שבערך בגיל שנה ההורים החליטו להפסיק לסמן, להתקין לאבי־אל מכשירי שמיעה ולהתעקש לשלוח אותו למסגרות של ילדים שומעים. אבי־אל מבקר את עמדת ההורים כחלק מתהליך ההתבגרות שלו, התהליך שבו הוא צריך להבין מה הוא ומה מקומו בעולם. מכיוון שבמשך שנים רבות ״הכל היה בסדר״, הוא הסתגל למציאות שבה הוא מרגיש זר ולא חלק מבית הספר, מהעולם החברתי, והכי כואב – ממשפחתו הגרעינית.

כל זה לא מפתיע כשמגיעים לסוף הספר ומגלים שהספר מבוסס על סיפורו האישי של המחבר, מוקדש להוריו, ובחלק התודות הוא מבהיר כמה הוא מתגעגע אליהם (שניהם נפטרו) ועד כמה הוא מצטער שלא יראו את הספר הזה. אין הרבה תיאורים של מרד נעורים שנכתבים מתוך כזו הבנה עמוקה של המשמעויות של להיות הורה. בכל צומת שבה ההורים קיבלו החלטה לגביו ולגבי המשפחה כולה, מודגש עד כמה כוונותיהם היו טובות, איך בכל שלב ניסו להבין את אבי־אל ולסייע לו.

חוץ מהספרה הביתית, יש לאבי־אל גם התמודדויות לא פשוטות בכיתה. נדמה שבני הכיתה שלו הבינו הרבה לפניו שהוא נמשך לבנים. ״רק הומואים שמים עגיל באוזן שמאל״, אומר אורי הילד הפופולרי, ובזמן אחר הם צועקים בהפסקה ״תראו את ההומו השמן״. בשיחה עם הספרנית הוא מספר לה שהוא אוהב לקרוא את ״האסופית״ אבל לא מספר לה שהוא מזדהה עם הדמות הראשית (״האמת שכן דמיינתי שאני בת כמו אן, כי היא הייתה מה שתמיד רציתי להיות – חזקה, אהובה ושומעת. אבל זה היה הסוד שלי״).

הוא עצמו מתחיל לתהות על כך רק כשהוא רואה נשיקה בין שני גברים ב״שושלת״, וכשהמילה נזרקת לעברו שוב ושוב, הוא הולך לבדוק את המשמעות שלה במילון אבן שושן: ״הומוסקסואליות: תשוקה מינית סוטה של גבר אל בן־מינו״. הוא מתייחס למה שנכתב במילון כאמת ולכן מייחס לעצמו את הסטייה, את החטא.

מיד לאחר מכן תגיע השיחה הכי גלויה לגבי המיניות שלו עם אמא שלו, שיחה שמתחברת לפרק שהם ראו יחד ב״שושלת״. אבי־אל שואל ״הומו זה משהו סוטה?״ ואמא אומרת ״הממממ… אני חושבת שלהיות הומו זה מאוד קשה. אנשים לא יודעים לקבל מה שנתפס אצלם כשונה״. אבי־אל אומר ״אבל גם אני שונה כי אני לא שומע״, ואמא עונה ״בשבילי אתה בדיוק כמו כולם״.

הדיאלוג הזה מצייר את אמו כרגישה וחמה, בעיקר בתנועות שלה ובמבט האוהב שלה, אבל גם מכיל את הכאב המדויק של אבי־אל בשתי הסוגיות המרכזיות שמעסיקות אותו. הוא יודע שהוא שונה, אבל הסביבה מכחישה את השוני הזה, לא מודעת או לא מוכנה להכיר בשונות שלו. בהמשך הרומן תתפתח אהבה ראשונה וקסומה, כזו שתמשיך ותלווה אותו, תסייע לו להרגיש נורמלי ומיוחד בו זמנית. לא סתם האהבה הזו מקבלת את כפולות העמודים היפות ביותר שמתארות את אבי־אל ורן, רואים ומרגישים מוזיקה, במקום ״סתם״ לשמוע אותה.

בנוסף לשני העניינים האלו, ולא במנותק מהם, לאבי־אל יש קשיים חברתיים שנובעים ברובם מהעובדה שעד כה בחר לתקשר באופן מינימלי עם סביבתו. במהלך השנה הזו הוא מצליח לנווט בעצמו בסבך החברתי של כיתה ח׳, ליזום בעצמו קשרים או להיענות למי שמעוניין בחברתו, ולגלות שהוא לא רק חירש בעיני הסביבה שלו. הגילוי הזה פותח לו את האפשרות להתפתחות אישית ולאהבה עצמית.

הקשיים של אדם חירש בסביבה לא מודעת (צריך לזכור שמדובר על באר שבע בשנות ה־80) הם באמת רבים מספור: הוא צריך לקרוא שפתיים במשך שעות בכיתה, וזה קשה במיוחד כשהמורה לא מודעת לחשיבות הבהירות וקשר העין הישיר איתו. יש לו קושי בשליטה בעוצמת הקול שלו כך שלפעמים יוצא שהוא צועק במקום לדבר, ויש קשיים בהגייה. בנוסף לכך, הוא מתקשה להשתמש ביעילות במכשיר השמיעה ולא מכיר אף אדם חירש אחר.

העיצוב התקופתי מדייק בפרטים הקטנים. על תיק הגב של תמר יש סיכות של ריקוד מושחת, מדונה, מייקל ג׳קסון ואדם. הוא כותב על מכתביות, כנראה של אחותו, שמעוטרות בדובי ובסוס פוני. היא עונה לו על דף נייר ממחברת שורות עם מדבקות סמיילי שאני מוכנה להישבע שמוכרות לי מפעם

הפתרונות מגיעים בהדרגה. קודם כל הוא מדבר בפתיחות עם הוריו שמדברים עם בית הספר כך שיקבל סיוע והתאמות. בהמשך הם יצרפו אותו לחוג במועדון ״שמע״ לבני נוער חירשים וכבדי שמיעה ויעבירו אותו לבית ספר המיועדים לחירשים. חוץ מזה, הוא מחליט לנסות להתיידד עם תמר מהכיתה שלו באמצעות חלופת מכתבים ומצליח לבטא את עצמו בכתיבה. הפתרון השלישי הוא עצם יצירת הקומיקס, עניין שהוא מתנסה בו במהלך השנה, והרומן הוא הביטוי המלא לכך.

העיצוב של הרומן הוא בקו נקי ואפקטיבי. עיצוב הדמויות מקפיד על פשטות ועקביות (כל דמות מצויירת תמיד לבושה באותם הצבעים), הרקעים הם בדרך כלל רק רקע להתרחשות, בלי דרמות גדולות. לטעמי, המקום שבו הושקע מירב המאמץ הוויזואלי הוא בעיצוב המכתבים שהם ציר מרכזי בהתפתחות של אבי־אל, בציורים שהוא משרבט במחברת, בעיבוד הקומיקס שלו לסיפור ״תהילה״ של עגנון שנעשה כפרויקט לימודי ועוד. הם הם הביטוי לתהליך החניכה שלו מנער לבוגר.

המכתבים של אבי־אל ותמר שמובאים במלואם בספר נראים ונשמעים בדיוק כמו כל המכתבים שנשלחו ברחבי הארץ בשנות ה־80 וה־90 בין חברים לעט. זה ז׳אנר כל כך ספציפי (״שלום תמר המגניבה זה אבי־אל. אני אשמח להתכתב איתך כי אני חושב שאת חכמה, מדליקה ומאוד מקובלת״); כל כך ישיר שזה אמין בהרבה מהטקסט המחושב יותר שעבר דרך הפילטר של המבוגר הכותב. תמר עונה לאבי־אל ששאל מה היא חושבת עליו ״אני חושבת עלייך באופן כללי לא משהו מיוחד. זהו סיימתי לענות על השאלות״. הוא כותב לה ״תראי איך אני חותם. נכון יפה? ומה החתימה שלך?״. שילוב מושלם של עיסוק בתפל עם שאלות הרות גורל.

בכלל, העיצוב התקופתי מדייק בפרטים הקטנים. על תיק הגב של תמר יש סיכות של ריקוד מושחת, מדונה, מייקל ג׳קסון ואדם. הוא כותב על מכתביות, כנראה של אחותו, שמעוטרות בדובי ובסוס פוני. היא עונה לו על דף נייר ממחברת שורות עם מדבקות סמיילי שאני מוכנה להישבע שמוכרות לי מפעם.

הרומן מסתיים באופן אופטימי, בלי לחרוג מגבולות הזמן ששורטטו – השנה של כיתה ח׳. השנה נגמרה, המשפחה עוזבת לתל אביב. מאחוריו הוא משאיר חברי אמת, אלכס ותמר, ידידות עם אורי האויב לשעבר, ואת האהבה הראשונה לרן. הפריים האחרון מתאר את אבי־אל ושני הוריו במראה של האוטו, מאוחדים בדרכם קדימה לעתיד טוב יותר. זה רומן התבגרות וחניכה קלאסי, שמסופר באופן אפקטיבי ונוגע, מבלי להיות דידקטי. והוא עושה את כל זה בחן ובפשטות.

אל־עד כהן קניגסברג | בין לבין  | הוצאת מטר, 2023