"לקרוא נגד כיוון הפרווה": על חווית הקריאה באסטרואיד

דברים שנאמרו בערב לכבוד הגיליון העשירי של הפנזין אסטרואיד

בית אריאלה, 28.11.24

גילוי נאות: אני אוהבת את אסטרואיד. אוהבת את החומריות של הפנזין המודפס, את האיכויות של הריזו, את החיבור שרינה ואופיר בוחרות במפתיע בכל גיליון, את ההתמזגות בין הטקסטים לאיורים, וכן, גם את המימד הסודי, האספני, היודע-דבר.

ואחרי שהתוודתי, אני יכולה לחזור צעד אחורה אל האובייקטיביות ולנסות להבין מה עושה לנו, כקוראות וקוראים הפורמט הזה. לנסות ולבדוק איך פעולת הקריאה שלנו משתנה. לא אצליח להתייחס לכל מה שאני רוצה להתייחס אליו, אתמקד כאמור בפעולת הקריאה.

*

וולטר בנימין דיבר ב'תזות על מושג ההיסטוריה' על המשימות העומדות בפני ההיסטוריון שלמעשה צריך להיאבק בכל עת במסורת ובזיכרון, לשבור מבפנים את הרצף ההיסטורי, את השכפול, את תהליך מסירת הידע מדור לדור. הרעיון המהפכני לזמנו הוא שההיסטוריה נכתבת בידי המנצחים ולכן מי שתרצה להתקרב אל "האמת" כלומר אל התקופה שעליה היא כותבת, צריכה להתרחק ממה שכתבו המנצחים, ההגמוניה, הדור הקודם. את כל הדיון הזה, שאינו מענייננו כי איננו עוסקים בהיסטוריה, הוא סיכם בדרישה הזו, "להבריש נגד כיוון הפרווה", שהיא בעצם דימוי שהיה כל כך עוצמתי ששימש מאז אינספור חוקרות ואומנים.

אני מרשה לעצמי להתנתק מכל הדיון הפילוסופי-היסטורי-אומנותי של היכולת לקטוע את רצף הזמן ולהיאבק בהגמוניה, ולהישאר רק עם הדימוי. בבית של חלק גדול מאיתנו וודאי יש כלב, או חתולה. כשאני חושבת על ליטוף של החתולה שלי, תנועת היד שלי יוצרת תנועה גלית, רכה, רציפה. אני יכולה לדמיין את הפרווה שלה מתמסרת לליטוף. כשאני מדיינת ליטוף או הברשה נגד כיוון הפרוווה תנועת היד שלי היא שטוחה, חדה, קצרה בהרבה. תנועת הליטוף השגורה היא עוד ממה שקיים, היא לא משאירה חותם בפרווה, בגוף. בעוד שאולי, תנועה בכיוון הנגדי משאירה סימן, חותם.

כל הדיון הארוך הזה בפרוות חתולים ובהיסטוריה הוא מין סיבוב ארוך שעשיתי פה, כנהוג בערבי עיון, כדי לומר, שאנחנו צריכות וצריכים ניעור. שכל כך התרגלנו לחשוב במונחים המנצחים, המקובלים של ספר, דף, מגזין, כתב עת, חנויות ספרים, שכשמגיע משהו אחר אנחנו לא יודעות מאיזה כיוון ללטף אותו. 

ז'ורז' פֶּרק כתב בפתח ספרו "חלל וכו': מבחר מרחבים", כתב את הדברים האלו על המרחב של הדף:

"אני כותב. אני משרטט מלים על הדף [...] משחיר את החלל הבתול, מעניק לו מובן. מכוון אותו. [...] ובהמשך "אני שוכן בדף הנייר שלי, אני מקיף אותו, אני חולף עליו."

פֶּרק הבין היטב בחלל ובמילים, ואחד הדברים שפרק עושה הכי טוב בספר הזה ובכלל זה לערער את המקובל, לגרום לנו לחשוב מחדש על דברים טבעיים וברורים כמו תפקידו של חדר השינה בחיינו, להבין את חשיבות הרחוב, וגם, לחשוב מחדש על יחס חומרי, הרפתקני לשהייה במרחב הדף.

ועכשיו, עם המחשבות שאספנו מבנימין ופרק, ננסה להבין טוב יותר את חווית הקריאה באסטרואיד.

*

כדי לקרוא את הטקסטים של אסטרואיד צריך לעבוד, צריך להרכיב. זאת פעולה שאמנם כבר  טבעית לנו, למעגל הנאמן של הקוראים בגיליון 10, אבל היה צריך לתפוס את הטריק. העורכות אופיר מרום ורינה ז'אן ברוך סיפרו לי (או אולי לכולם) שהטקסטים והאיורים לא נוצרו יחד, אולי כדי לא לשחק משחק של מי מפרש את מי, הטקסט את האיור או ההיפך, האיור את הטקסט. ועוד אחזור להיררכיה.

אני מתבוננת בגיליון הראשון. בטקסט של רינה יש פרגמנטים שמתארים את הקשר המיסטי, הרוחני בין המספרת לעין גדי. הקשר הנפשי שמחבר בין שהות כפויה-לא נוחה כנערה, לבין הנסיעה לבד בבגרות. האנרגיה הזו מתקיימת רק בזמן-מרחב של עין-גדי. כל האנרגיה הופכת לחומר, לעמימות. "שהכל יגמר, אני אסע לעין גדי. אני לא יודעת מה יש לי מהמקום הזה", היא כותבת. מתארת את החום המעלף, את המקום הנטוש ואת ההשתוקקות לנס. ואז - ברוקולי.

"הירקות הבוהקת, השופעת, פועמת במקום, האנרגיה שמושקעת כדי להחיות אותו מזמזמת באוויר." בכל פעם שהיא שם, נדמה לה שזו הפעם האחרונה ושהאנרגיה הירוקה של המקום לא תישאר אחרי לכתה. את הגיליון מלווים חסה וצרור עלים משולבים בין הדפים, באותה ירקות שופעת, ואז עוד כמה כאלו בפוסטר. הירקות היומיומיים מועלים באמצעות השימוש בריזו, בצבעים לדרגת אומנות, ואחרי קריאת הטקסט הם גדלים להיות "פרא מטופח [...] בגודל לא-טבעי", מהדהדים את הפוטוס מעיין גדי.

נעיף מבט בגיליון השלישי. אני חושבת כאן על זה שהצורה של הספר (וכתוצאה מכך, מבנה הכוח של ההוצאות, בתי הדפוס, חנויות הספרים) היא הצורה "המנצחת" לכאורה, הצורה שבה אנחנו רגילים ללטף בה את הפרווה. והנה כאן, מילון ההגירה של עמיטל שטרן שבר לי את הלב בכזו רמה שלא נראה לי שהייתי עומדת ביותר מהכמות המצומצמת והמדויקת שקיימת פה.

המילון (שבעצמו נלחם בקונוונציות של מילון) מכיל אינספור הכפלות, מיז-אנ-אבּים, התבוננות לתוך אינסוף של הגירה, בתים קבועים ואכסניות זמניות. כל דמות כאן צריכה, נאלצת, נדחפת להגר לעולם חדש, ובעיקר הגיבורה, הסבא-רבא, מילקי הבלשית והקרציה. המבנה הסדור של פרקים פרקים עם כותרות שנותנות בהם מובן וסימנים. 

"גענוג געלעבט" אומר הסבא-רבא לביתו, לילדה שאינה מהגרת ושפשוט לא הבינה שגם מוות הוא תנועה ליעד חדש. אפשר היה גם לדבר על התרגום והשפות אבל החשוב באמת הוא מציאת המרגוע, מציאת המקום. מי שסבלה מהקרציה שהיגרה באמצעות גופה מצפון אמריקה לישראל, משלימה עם הטרנספורמציה: "הפכתי מספינה לארץ חדשה." בגיליון הזה, האיורים של אפי קישון לא משולבים בתוך הטקסט, מאפשרים לו את הדחיסות שהוא זקוק לה. אבל הכריכה הקדמית היא בהלימה מוחלטת לטקסט, והרי מה יש בו, פחית קפה חד-פעמית, חסרת ייחוד, שהפכה לבית לייחור הזה שמישהו שם בתוכה. הייחור, כמו הקרציה, כמו הסבא-רבא, כמו מילקי, מצליח למצוא אכסניה, הוא כבר לא ספינה אלא ארץ חדשה.

הכל עובד יחד נפלא, זה ברור, אבל בעצם כשהטקסט נמצא בשיא הקוהרנטיות שלו אין איור, וכשהאיור בשיאו, לטקסט אין ציר, אין כיוון. כלומר, הטקסט והאיור משלימים ומתחרים בו זמנית. בכל מבט שניקח, היחס בין טקסט לאיור משתנה.

אני מחזיקה את הגיליון השישי ביד וחושבת על המשפט של פֶּרק "אני שוכן בדף הנייר שלי, אני מקיף אותו, אני חולף עליו." דמותה של האישה הצעירה באיור של בן בואנו עם הסימן המשונה והמואר על זרועה כל כך חזק שהוא סוחף אותי לחפש קודם כל אותה, להזיז את הטקסט כי זה מה שחשוב לי לברר קודם. כנראה שלא רק לי כי היא חוזרת כבר בכפולה השנייה (ולא בסוף). היא מספרת לי משהו כי היא שוכנת בדף, מקיפה אותו מכל צדדיו. משתנה בתנוחה שלה, וגם הסימן משתנה, גדל, אולי מטפטף? התמונה השלישית, הפוסטר, מבהיר שהיא מתקלפת, מתנשלת. "אני מבטיחה להשתפר בפעם הבאה, אני אומרת לעור שאני משאירה מאחור." איזו תמצית נפלאה של כל הסיפור של הזה של אדריאנה X ג'ייקובס. האיור והטקסט מתחרים על תשומת הלב שלי, משנים בכל פעם את סדר הקריאה, ולכן כשהם מתחברים כל כך טוב, זה בום ללב.

מהלך קריאה דומה חוויתי גם בגיליון הרביעי, שבו אישה צעירה נשענת על תנין. מערכת היחסים בניהם היתה כל כך לא ברורה לי ולכן סיקרנה להתחיל ממנה: זה מאבק והכנעה, שותפות ואהבה? 

נדמה לי שאחד הדברים החזקים בפורמט הספציפי של אסטרואיד, הוא השבירה של ההיררכיה. לא אחת ספציפית, זה לא הספרות הממוסדת vs. האינדי, זה לא המילה vs. הדימוי, זה לא השירה vs. הפרוזה. אפילו לא יוצרות חדשות vs. יוצרים ותיקים. זאת שבירה של הנחיצות בסדר הזה ובמאבקים האלו בכלל. הכל במנות קטנות, הכל במינון איטי, לכל כותב ולכל יוצרת יש רק גיליון אחד. אולי זה מה שקורה כשבוחרות ללטף את הפרווה הפוך.

אני קוראת בגיליון החמישי עם המילים של אסתר וולק ואיורים של מריה סנרוייס. לכאורה, ארבעה שירים ש"פשוט" מצויים באותו חלל דף. אבל הקריאה הנחשית, מתחברת "צוצלת ללא קן", עם "מכה בפרחים", ועם מותה של האם. אין אוויר אחרי הכאב של שני השירים הראשונים. "העולם הוא כיתת יורים וגם המטרה" היא מייצגת בכעסהּ ותסכולהּ את כל מי שאיבד, מכות ואהבה מתערבבות. אין אוויר, ואז פתאום כפולה: זוג ידיים משחררות ציפורים למעופן.

רגע לנשימה ואז "הכל דומם". רשימה של כל מה שנשאר וכל מה שאיננו יותר בדירתה של האם. ואז:  

"אין בי דעת ליתר אותך מכל אלה

את הרי בכל

ומעבר לזה רק ספק

להיפרד,

להתמרד,

להגיר מהכל שורשים."

המוות של האם נטע בה ספק וצער. הוא גם נתן בה שמות ודברים, כולם מבהילים ומקימים. ואז, צריך שוב לקחת נשימה כדי להגיע אל הפוסטר שהוא לא פחות ממהמם. הרי היה כתוב שם קודם ש"העולם הוא כיתת יורים וגם המטרה" והנה כל עוצמת המשפט הזו מתגלמת באישה שבמרכזו, פגועה ופוגעת, תמימה והורסת, מובילה אל סופם של החיים. בום.

נחזור לליטוף הפרווה. שני הגליונות האחרונים הגיעו אליי בגרסת PDF פשוט כי לא היתה ברירה לקראת הערב הזה ואני יכולה לספר לכם שאפילו דרך המחשב, חווית הקריאה היא פורעת פרווה. הדפים חסרי מובן כשהם ככה, מאלצים תנועת ראש או סיבוב של הקובץ. מצריכים את הניסיון שלי מהגליונות הקודמים כדי להתפרש, להסתדר. הדף שואף להיות דף בעל נוכחות בעולם גם כשהוא קובץ. נחמד, לא?

פנלופי דראקוס של יונתן שגיב מהגיליון התשיעי מתגלה בהקשרה ובתקופתה רק בכפולה האחרונה. עד אותו הרגע הנחנו, פשוט בגלל צרות החשיבה והטעיית המחבר לחשוב שהיא בת תקופתנו. רק בכפולה האחרונה היא מתגלה בממשותה המיתולוגית, ופתאום מתברר הקשר לדמויות המורכבות מקולאג' שיצרה שחר עמית. פנלופי דראקוס חלמה תמיד על משתאות והרפתקאות באי ה"מכונס בשיממונו", לכן היא נרגשת כל כך שנקרתה בדרכה ההזמנות ליצור בעולמה משהו שלא היה בו. אולי כמו הבריקולר, יוצר הקולאג'ים, היא מטליאה אומנות ריקה ונוצצת מחומרי החיים הפשוטים לפניה. מסתדרת עם מה שיש.

אני לא בטוחה שלעורכות של אסטרואיד היה כוונה "לשבור מבפנים את הרצף ההיסטורי" או לנצח את הזמן, אבל הן כנראה באמת התכוונו לאפשר לנו קריאה מסוג אחר. לשבור היררכיות פשוט כי אין בהן צורך, להנות מתהליך אומנותי כיוצרות וכקוראים.