‘העולם האקזוטי’ של קומיקס ישראלי
- Dekel Shay Schory
- 25 בפבר׳
- זמן קריאה 4 דקות
“יש משפט שאני תמיד אומרת לסטודנטים שלי, ובכלל לאנשים ששואלים אותי ‘מה לך ולרומנים גרפיים?’, שאיכשהו שכחתי להגיד לך.” דקל שי שחורי כתבה לי אחרי ששוחחנו בטלפון. “הגעתי לעולם הרומנים הגרפיים כקוראת נלהבת ותמיד הרגשתי שכשהסיפור הגרפי טוב 1+1=3, לפעמים אפילו 5! כלומר שהחיבור בין הטקסט לתמונה יוצר משהו גדול יותר.”
בשיחת הטלפון שקיימנו ערב קודם (לפחות מבחינתי זה היה ערב. בגלל הפרשי השעות אצל דקל השעה היתה תשע בבוקר), היא סיפרה לי קצת על עצמה: “אני חוקרת ומבקרת ספרות באקדמיה כבר די הרבה שנים.” למרות חיבתה העמוקה והטבעית לקומיקס, הקשיבה למרצים שאמרו לה: “עדיף שתתעסקי בדברים רציניים”. כך בחרה לעשות דוקטורט על ארבעה סופרים יהודים-גרמנים, בווינה של ראשית המאה ה-20.
אחרי שסיימה עם הדוקטורט והראתה לכולם כמה היא “רצינית”, הרגישה שזה הזמן להתמקד במה שהתחשק לה באמת: “רציתי לראות אם אצליח להפוך את האהבה לקורס אקדמי” סיפרה לי, “זה מה שהרבה אנשי אקדמיה עושים בסופו של דבר” והודתה בקריצה. דקל אכן הצליחה ובמשך שלוש שנים לימדה קורס על רומנים גרפיים ישראלים בקמפוס של אוניברסיטת בן-גוריון באילת. שם גילתה ש-”זה דבר אחד לקרוא קומיקס עם עצמי ודבר אחר לגמרי לקרוא עם סטודנטים.”
אחרי שלוש שנים בהן לימדה את הקורס, קיבלה דקל הזדמנות מיוחדת להעביר אותו בארצות הברית: “אני כאן כחלק מארגון MGSDII (Murray Galinson San Diego-Israel Initiative) ששולח בכל שנה שמונה מרצות ומרצים מישראל ללמד באוניברסיטאות בסן-דייגו, קליפורניה, במגוון נושאים, כמו קולנוע, היסטוריה וספרות. לשמחתי הם חשבו שקומיקס ישראלי יכול לתווך את ישראל.” אמרה, והיה ברור שהיא אסירת תודה על ההזדמנות שניתנה לה. לאחר שנבחרה היה עליה להמיר את הקורס כך שתוכל להעביר אותו באוניברסיטה אמריקאית - “לכאורה רק לתרגם לאנגלית, אבל זה לא באמת עובד ככה”. היא הסבירה לי שחצי שנה לפני הטיסה עסקה באיסוף חומרים וגם כשכבר הגיעה לארה”ב היתה לה עוד עבודת הכנה - “לא היה פשוט לבנות את הקורפוס הזה באנגלית.” אומנם יש לא מעט חומרים מתורגמים, אבל עדין נאלצה להתפשר: “יש הרבה ספרים של יוצרות ויוצרים שאני אוהבת שהייתי שמחה להביא איתי, אבל לא יכולתי כי הם לא מתורגמים.”
הקורס שלה, אותו העבירה בארבעת החודשים האחרונים ב-SDSU (San Diego State University) נקרא: ‘Graphic Narrative (The Rapid Rise of the Israeli Graphic Novel)’ ויש לה 40 סטודנטים - “מעט מאד יהודים ועוד פחות מזה סטודנטים עם קשר לישראל.” דקל סיפרה לי שכשהגיעה לסן-דייגו היה ברור לה שהתשוקה שלה לנושא תדביק גם אותם: “הייתי צריכה להציג להם את ‘העולם האקזוטי’ של קומיקס ישראלי,” סיפרה בחיוך מבודח. “היו לי כמה בכיתה שהכירו את השמות הגדולים, אסף, רותו, אבל השתדלתי לתת טעימה גם מיצירות אינדי כמו ‘4’ של נועה כ”ץ שתורגם ממש לאחרונה לאנגלית.”
המשימה של הסטודנטים הייתה לבחור ספר אחד עליו הם יכתבו עבודה: מאמר או ביקורת. “היה לי חשוב שלכל סטודנט יהיה קשר אישי לפחות עם אחד מהספרים. זו דרך טובה לקרב אותם.” לפעמים התוצאות היו מאוד מפתיעות, היא סיפרה לי משועשעת: “לדוגמה הספר של טוהר שרמן-פרידמן ‘בנות טובות הולכות לגיהנום’, היה הספר האהוב ביותר על שלוש סטודנטיות שאין להן שום קשר לנושאי הספר (יציאה בשאלה של נערה מתנחלת) אבל הן עדיין הכי אהבו אותו.”
כאקדמאית ישראלית מה שהדהים אותה יותר מכל הייתה ההבנה עד כמה קומיקס הוא חלק לגיטימי מהאקדמיה - “יש פה מרכז אדיר לחקר הקומיקס!” סיפרה בהתלהבות כנה, “רק לאחרונה הם קיבלו אישור ללמד קומיקס לתואר ראשון!” - “אולי כי זו סן-דייגו ויש פה קומיק-קון…” אמרה מהורהרת, ניסתה להסביר לעצמה יותר מאשר לי, “קומיקס הוא מדיום סופר לגיטימי כאן. יש אפילו הדרכות למורים איך ללמד רומן גרפי כזה או אחר!” דקל סיפרה לי שאחד ההבדלים הגדולים בניינו לבינם הוא שהם תופסים קומיקס וספרות גרפית בתור הדבר הכי פופולארי, מסחרי ונגיש - כזה שמעודד מכירה של ספר. “בישראל לעומת זאת אף אחד לא יגיד ‘וואו, בוא נפרסם גרסה של הספר הזה בקומיקס כדי למכור ממנו יותר עותקים!’”
טון השיחה התחלף מהר כששאלתי על האתגרים בתקופה הזו: “אחד הדברים שהיו לי הכי קשים ברמה האישית זה לשאול את עצמי האם אני צריכה לייצג עכשיו את ישראל. אמרתי כל הזמן לסטודנטים שלי: אני ישראלית, אבל אני לא מייצגת את הממשלה, אני מייצגת את הספרות הישראלית. יש לי המון ביקורת.”
“אז מה לקחת מכל ההתנסות הזו?” שאלתי. “החוויה הזו הוכיחה לי שלקומיקס ישראלי יש המון מה להציע, ושמחתי להיות המגישה שלו.” אמרה בתחושת סיפוק. כששאלתי מה לדעתה ייחודי ביצירה הישראלית, דקל חשבה רגע וענתה: העיסוק של יוצרים ישראלים באקטיביזם, במציאות היומיומית, ריתק את הסטודנטים והוא לא נפוץ באמריקה כמו שהוא קיים בישראל. דבר נוסף הוא שהיות ואין בישראל מסורת מבוהקת של סגנון כמו במעצמות הקומיקס, יוצרות ויוצרים ישראלים צריכים למצוא את הסגנון של עצמם. עוד מאפיין ייחודי הוא "שוק" הקומיקס המקומי, שבעצם מאלץ ישראלים לחפש מקורות מימון אלטרנטיביים לפרויקטים שלהם. החופש הזה משוק הספרים המסורתי מקטין מאוד השפעה של אינטרסים זרים על היצירה. מאפיין אחרון הוא המצב בישראל: סכסוך מתמשך, הגירה ושסעים בחברה - השילוב של כל המורכבויות האלה ייחודי למדינה.
בימים אלה דקל מסיימת את הסמסטר בסן-דייגו ובקרוב מאוד תשוב לישראל. כאן היא תחזור להעביר את הקורס שלה: “במשך שנים הייתה לי רשימה של אנשים שעשו ספרי קומיקס על ישראל, כמו הארווי פיקאר (Not the Israel My Parents Promised Me) ואחרים. הרשימה הזו גדלה מאוד במהלך הביקור פה.” דקל סיפרה לי שמצאה המון יצירות חדשות, בין השאר של “ספרות גרפית פלסטינית. למשל מאייר שחי ברמאללה, או צאצאים לאנשים שהיגרו מפלסטין.” - “זו הסיבה שיש אקדמיה ויש אומנות” היא מסכמת, “לפעמים צריך לנסוע לצד השני של העולם כדי לגלות דברים שנמצאים לך מתחת לאף. אני בטוחה שהסטודנטים שלי ואני נלמד הרבה מההשוואה החיצונית הזו.”
“יש עוד דברים שאת עושה?”, שאלתי בסקרנות. “חוץ מזה אני עורכת אחראית בהוצאת ‘כנרת’ וכותבת מידי פעם ביקורות על ספרי קומיקס שמתפרסמות ב’פורטפוליו’, וממש לאחרונה גם הצטרפתי לצוות של פסטיבל אנימיקס, כאחראית התוכן לקומיקס וקריקטורה.” איחלתי לה הרבה הצלחה ושאלתי אם יש משהו אחרון שתרצה להוסיף - “אנחנו חיים במציאות כל-כך מטורפת,” אמרה בפשטות “מזל שיש אומנות.” ◊
Comments